lady blues
New member
כמו מכתב בבקבוק,
שייעדו אינו ברור, כך גם אני כובת את מכתבי, יגיע לאן שיגיע... לך שאליך הגיע מכתבי, דע שגם אני אינני מבינה את תוכנו. זה היה אחד מאותם הימים. אני קמה בבוקר, לכאורה הכל תקין. מסביבי הכל כשהיה אתמול. מיטתי מוצבת במקומה, צעקות השכנים ברקע מעירות אותי, קרני אור חוורות מבצבצות מבעד לחלוני ומסמנות לי שזה הזמן לקום. לאחר עשר דקות בטלה אני מנסה לקום מהמיטה. מנסה להזיז את גופי, תחילה את רגליי, אך הן כבדות מדי. מעבר לכוחי. מנסה להרים את ידי ,רשאי, אך לשווא. מנסה למצמץ, אך עפעפיי אינן משתפות פעולה איתי. מנסה לצרוח אך שפתיי חתומות. ליבי (שעדיין פועל) מאיף את פעימותיו. אני, חסרת אונים, שוכבת באפילה. רק כמה קרני אור חוורות שמאיימות להעלם מאירות את החדר. לפחות נותר המאור בעיני אני חושבת. פתאום, ללא אזהרה, אני נשאבת עמוק למטה, לתוך חור שחור. הנפילה מכאיבה. הכאב הולם בי, קשה מנשוא. מסביבי אין ולו קרן אור אחת. אני נופלת ללא אפשרות להאחז בדבר. הקירות מאיימים לסגור עליי. אני מתקרבת במהירות עצומה לתחתית. מנסה להתנגד, להשמיע קול זעקה, אך מאמציי עולים בתוהו. פחד משתלט על כל גופי, ומקשה עליי יותר. אני מאבדת את הכרתי. חדלה לשמוע, לראות, להרגיש. קול החבטה בקרקע ועוצמת המכה משיבים אותי להכרתי. אני מבולבלת. לא זוכרת איך הגעתי לתחתית התהום. בכוחותיי האחרונים מנסה לעצום את עיניי, מתפללת שהפעם אצליח. אני מצליחה. שוכבת מדממת בתחתית בור אפל וקר, בעיניים עצומות מייחלת למות. מתפללת לאלוהים שישים קץ לייסורי. לפתע מופיעה דמות מתוך החושך השחור והאלים, מופיעים פנים מוארים, ללא גוף. אני מבקשת לשאול מה קורה לי והיכן אני אך כל שאני מצליחה להשמיע זה קול אנקת כאב עמומה. הפנים מתקרבים אליי. הם מתגלים כפני גבר. הוא מתחיל לדבר. דיבורו מהיר אך אני מבינה כל מילה. קולו נמוך ומאיים. הוא מספר לי שמצבי חמור. סיכויי ההישרדות שלי נמוכים. שואפים לאפס. אני (שסוף סף מצליחה להוציא קול מפי), שואלת בקול חלש איך הגעתי לכאן, ומי אחראי לנפילתי. הגבר משיב שאני הבאתי זאת על עצמי. הכל באשמתי, אני אחראית לגורלי. התחלתי להסביר לו שבטח יש כאן טעות. אני? אצלי הרי הכל בסדר. אני הרי המודל לשמחת חיים ואושר. אני הרי מוקפת באנשים שאוהבים אותי. איך זה הגיוני שהגעתי למצב של חוסר שליטה בעצמי? איך יכול להיות שאני, מעוז האושר שכל חיי שומעת כמה ברת מזל אני מגיעה לתחתית תהום צפופה ומאיימת? הגבר השיב: "ועכשיו, הרפי מסביבתך ועני לי את האם יכול להיות שהובל עצמך לתחתית התהום?" באותו רגע אור חזק סינוור אותי. הכאיב לי בעיניי. גופי החל לרעוד. לפתע זה היכה בי. הבנתי מה מסתתר מאחורי השקר הזה. הבנתי עד כמה אין לי שליטה עצמית. רציתי להמשיך ולשאול אותו את אינסוף השאלות שעלו במוחי, אך הוא נעלם. האור החזק נחלש לאט, לאט. האפלה שבה לעטות את המקום. שקט מוחלט השתרר. אפילו את נשמותיי האחרונות כבר לא שמעתי. הפסקתי להרגיש. הכל סביבי גווע. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שריחפתי באוויר. זה מה שקרה לי אתמול.
שייעדו אינו ברור, כך גם אני כובת את מכתבי, יגיע לאן שיגיע... לך שאליך הגיע מכתבי, דע שגם אני אינני מבינה את תוכנו. זה היה אחד מאותם הימים. אני קמה בבוקר, לכאורה הכל תקין. מסביבי הכל כשהיה אתמול. מיטתי מוצבת במקומה, צעקות השכנים ברקע מעירות אותי, קרני אור חוורות מבצבצות מבעד לחלוני ומסמנות לי שזה הזמן לקום. לאחר עשר דקות בטלה אני מנסה לקום מהמיטה. מנסה להזיז את גופי, תחילה את רגליי, אך הן כבדות מדי. מעבר לכוחי. מנסה להרים את ידי ,רשאי, אך לשווא. מנסה למצמץ, אך עפעפיי אינן משתפות פעולה איתי. מנסה לצרוח אך שפתיי חתומות. ליבי (שעדיין פועל) מאיף את פעימותיו. אני, חסרת אונים, שוכבת באפילה. רק כמה קרני אור חוורות שמאיימות להעלם מאירות את החדר. לפחות נותר המאור בעיני אני חושבת. פתאום, ללא אזהרה, אני נשאבת עמוק למטה, לתוך חור שחור. הנפילה מכאיבה. הכאב הולם בי, קשה מנשוא. מסביבי אין ולו קרן אור אחת. אני נופלת ללא אפשרות להאחז בדבר. הקירות מאיימים לסגור עליי. אני מתקרבת במהירות עצומה לתחתית. מנסה להתנגד, להשמיע קול זעקה, אך מאמציי עולים בתוהו. פחד משתלט על כל גופי, ומקשה עליי יותר. אני מאבדת את הכרתי. חדלה לשמוע, לראות, להרגיש. קול החבטה בקרקע ועוצמת המכה משיבים אותי להכרתי. אני מבולבלת. לא זוכרת איך הגעתי לתחתית התהום. בכוחותיי האחרונים מנסה לעצום את עיניי, מתפללת שהפעם אצליח. אני מצליחה. שוכבת מדממת בתחתית בור אפל וקר, בעיניים עצומות מייחלת למות. מתפללת לאלוהים שישים קץ לייסורי. לפתע מופיעה דמות מתוך החושך השחור והאלים, מופיעים פנים מוארים, ללא גוף. אני מבקשת לשאול מה קורה לי והיכן אני אך כל שאני מצליחה להשמיע זה קול אנקת כאב עמומה. הפנים מתקרבים אליי. הם מתגלים כפני גבר. הוא מתחיל לדבר. דיבורו מהיר אך אני מבינה כל מילה. קולו נמוך ומאיים. הוא מספר לי שמצבי חמור. סיכויי ההישרדות שלי נמוכים. שואפים לאפס. אני (שסוף סף מצליחה להוציא קול מפי), שואלת בקול חלש איך הגעתי לכאן, ומי אחראי לנפילתי. הגבר משיב שאני הבאתי זאת על עצמי. הכל באשמתי, אני אחראית לגורלי. התחלתי להסביר לו שבטח יש כאן טעות. אני? אצלי הרי הכל בסדר. אני הרי המודל לשמחת חיים ואושר. אני הרי מוקפת באנשים שאוהבים אותי. איך זה הגיוני שהגעתי למצב של חוסר שליטה בעצמי? איך יכול להיות שאני, מעוז האושר שכל חיי שומעת כמה ברת מזל אני מגיעה לתחתית תהום צפופה ומאיימת? הגבר השיב: "ועכשיו, הרפי מסביבתך ועני לי את האם יכול להיות שהובל עצמך לתחתית התהום?" באותו רגע אור חזק סינוור אותי. הכאיב לי בעיניי. גופי החל לרעוד. לפתע זה היכה בי. הבנתי מה מסתתר מאחורי השקר הזה. הבנתי עד כמה אין לי שליטה עצמית. רציתי להמשיך ולשאול אותו את אינסוף השאלות שעלו במוחי, אך הוא נעלם. האור החזק נחלש לאט, לאט. האפלה שבה לעטות את המקום. שקט מוחלט השתרר. אפילו את נשמותיי האחרונות כבר לא שמעתי. הפסקתי להרגיש. הכל סביבי גווע. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שריחפתי באוויר. זה מה שקרה לי אתמול.