באפיסת כוחות, כבדה, קהוייה וקודרת. דואה, על כנפי עצבות, יצרה אותו לפי צלמה. כך היה מצוי בה כנבט ועתה עליה לדכא אותו, ולהתכחש לו , לנבט , גם אם זה מדכדך. וליבה? יתקשט, בהשפלה מתמדת של עצמיות.
בעוד עיניי נעצמות ריחפתי לי אל "ארץ האגדות" חציתי גאיות והרים עפתי מעל יבשות וערים טעיתי ביערות וג'ונגלים הילכתי במשעולים ובשבילים נלחמתי בדרקונים ראיתי אבירים בשיריונים נוצצים על סוסים לבנים ויבוא הבוקר ועם ציצוץ הציפורים התעוררתי מהחלום להתחיל מחדש עוד יום
מה דעתכם האם כך יותר טוב: השפלה של עצמיות באפיסת כוחות, כבדה, קהוייה וקודרת. דואה על כנפי עצבות, יצרתי אותך בצלמי. כך היית מצוי בי כנבט ועתה עליי לדכא אותו, ולהתכחש לו , לנבט , גם אם זה מדכדך. וליבי? יתקשט, בהשפלה מתמדת של עצמיות.
