כמה שאלות..

אני1997

New member
כמה שאלות..

היי, כתבתי פה ממש מזמן אולי lichy87 זוכרת (בתור noa135)
אני בת 17. ואני יודעת שיש לי חרדה חברתית.. אובחנתי. אבל אני מבולבלת.
אני מאוד מפחדת מסיטואציות חברתיות.. קשה לי מאוד ליצור קשר עין (בעיקר עם מבוגרים, עם ילדים בגילי יותר קל לי.. ), אני נמנעת כמעט לגמרי מלדבר בטלפון עם אנשים שהם לא חברות שלי, קשה לי מאוד (מאוד מאוד..) לאכול ליד אנשים, לדבר עם זרים, להגיע למקומות שאני לא מכירה, לדפוק בדלת, להיכנס לבד למקומות כמו הקניון..ועוד ועוד ועוד..
אבל מצד שני, אני מנגנת מגיל מאוד קטן ויצא לי כבר כמה פעמים להופיע מול אנשים.. אני לא אוהבת את זה ומפחדת מזה. ואולי אני עושה את זה כי הרגילו אותי, אבל האם זה לא סותר את החרדה החברתית?
לדבר בכיתה אני מסוגלת.ואני אפילו כבר מצליחה לפעמים לדבר עם אנשים שאני לא מכירה. אבל לדוגמה הייתי בקיץ בארה"ב ולמרות שאני יודעת אנגלית טוב מאוד לא הצלחתי לדבר עם אף אחד.
להזמין במסעדות, לקנות בחנויות..השתקתי. בעיקר כשאני בלחץ, החרדה יוצאת. לדוגמה אני בתקופה מאוד לחוצה עכשיו וקשה ואתמול הייתי צריכה לקנות כרטיסיה באוטובוס, עשיתי את זה כבר עשרות פעמים ופתאום התביישתי לדבר..
התחלתי לגמגם כמעט.
אני מאוד מאוד ביישנית ואנשים שבאמת מכירים אותי מכירים את זה ויודעים את זה טוב. אבל מבחוץ אני הרבה פעמים מצטיירת כבעלת ביטחון, דבר שממש לא נכון. מוכר למישהו?
בקיצור אני מאוד מבולבלת.. ולא יודעת איך להגדיר את המצב בעיקר בגלל שהוא מלווה בתופעות רבות של דיכאון..
אני מאוד פוחדת מהצבא, כי אני תמיד עושה הכול עם אחותי התאומה והיא דיברה בשבילי הרבה שנים ופתאום אני אהיה לבד.. לאכול עם אנשים. לישון עם אנשים (!!) להכיר אנשים.. אמנם קיבלתי פרופיל נפשי, אבל אני לא ממש יודעת מה לעשות לגבי זה..
אני גם עוד מעט נוסעת לפולין מבית הספר ואני מאוד מפחדת..אני רגילה כמעט לא לאכול בבית ספר, להימנע מזה מאוד..
גם אני לא ממש יודעת אם זה קשור, אני חושבת שכן, בנסיעה הקודמת שלי לחו"ל בקיץ הייתי חולה ובגלל זה יש לי איזשהו פחד כזה להיות חולה שוב בפולין.
ואם זה יקרה זה מאוד מאוד מביך אותי ליד אנשים. אני יודעת שזה מוזר.. לקנח את האף להתעטש, להשתעל דברים כאלה.. אני גם פוחדת שאנשים יראו שאני בחרדה . גם בלי זה זאת אמורה להיות נסיעה קשה. איזשהן עצות?
השאלה העיקרית בגללה נכנסתי.. האם מישהו מכיר את קבוצת רקפת? שמעתי על זה ואני מאוד מתלבטת אם לנסות..
תודה מראש על התייחסות, ומצטערת אם ההודעה קצת מבולבלת.. לכתוב פה קצת מביך אותי..
 

zahike

New member
אולי מה שמבלבל אותך זה ההגדרה שלך בתור ח"ח.

לחרדה חברתית יש הרבה צורות. בעצם לכל אחד יש את שלו.
העובדה שאת מסוגלת להופיע בנגינה או במצבים מסוימים ובמצב רוח מסוים את יכולה להכנס לקניון או לקנות כרטיסיה לאוטובוס מראה לך שבעצם הכל דינמי. יש ימים שהפעולות האלה באות בקלות יותר יש ימים שהן באות יותר בקושי. החיים דינמיים וגם החרדה החברתית.
ההגדרה שלנו כבעלי 'חרדה חברתית' לא תמיד עוזרת לנו. לפעמים אנחנו אפילו מקבלים תקוות שווא שאם יש לנו 'מחלה' ידועה (ח"ח) יש לה טיפול נקבל אותו נבריא ונחייה את חיינו כבעלי בטחון עצמי. הבעיה שה'טיפול' בחרדה חברתית הוא מאבק יום יומי ארוך קשה ולרוב מתסכל. צריך לחגוג הצלחות קטנות ולהתגבר על כשלונות גדולים. זה ממש לא קל ומאוד מתיש.
בקיצור העצה שלי היא להתעלם מהאבחון הזה. את בן אדם מוכשר עם המון יכולות ואת יכולה להצליח אם רק תאמיני בעצמך. נכון יש ימים שפעולות מסוימות יותר קשות וימים שאותן פעולות באות יותר קלות. אבל פעולות אלו הן בעצם ה'טיפול' בחרדה החברתית, וגם אם יום מסוים הן לא הצליחו צריך לעשות אותן שוב ביום אחר שמצב הרוח יהיה טוב יותר ונצליח. וכמובן שתמיד חשובה התמיכה של אנשים סביבך. גם אם הצלחת משהו כאשר אחותך הייתה איתך ותמכה בך זו הצלחה. צריך להכיר בה ולחגוג אותה ולהתחזק בעזרתה לקראת האתגרים הבאים.
 
כמה תשובות...

חרדה חברתית יכולה להתבטא בצורות שונות וברמות שונות. מאד יכול להיות שבתחום מסויים יהיה לך קל יותר, ובימים מסויימים יהיה קשה יותר. ההגדרה פחות חשובה, אלא עצם המודעות למצב והידיעה שאפשר לטפל בזה. לדעתי, כדאי לך להתנסות בעצמך בקבוצה, במקרה הכי גרוע, תעזבי אחרי מפגש אחד.

לגבי הנסיעה לפולין, אני ממליצה לך להתחבר כבר עכשיו עם משהי אחת שנוסעת, שתרגישי איתה בנוח. בטח תישנו כמה בנות בחדר, אז תתחברי איתן כבר מעכשיו, וכך לא תרגישי לגמרי לבד. וכבר מעכשיו תתאמני לעשות את הדברים שאת נמנעת מהם - לאכול בבי"ס, לקנח את האף וכו', כך שבנסיעה זה כבר פחות יפחיד אותך.
 

אני1997

New member
תודה על התשובות..

האמת שאחת הסיבות שחשובה לי ההגדרה היא כי בגלל שאני בן אדם מאוד ביישן וחסר ביטחון, שייכות לקבוצה היא מאוד משמעותית בשבילי.
ואם יש לי חרדה חברתית אני שייכת לקבוצה הזאת.. בגלל זה ההגדרה כן חשובה לי..
אני מאוד מאוד מבולבלת לגבי זה , כי יש לי ממש אפס ביטחון עצמי. אני כל כך מפחדת ממה אנשים יחשבו.
אני עושה עבודת מחקר באיזשהו מקום. ותמיד כשאני שם אני לא מצליחה שום דבר וכשאני מגיעה הבייתה הכול מסתדר והגעתי למסקנה שזה בגלל שהמנחה שלי מסתכלת עליי עובדת
זה כל כך קשה כל הזמן לפחד.. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולא יכולה.
כי ההורים שלי הפסיקו לעשות בשבילי דברים.. כשהייתי קטנה הכריחו אותי להיכנס לחנויות ולדבר בטלפון ולבקש דברים במסעדות וזה תמיד היה מלווה בבכי וצעקות
ועכשיו יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לעשות ותקועים
ללכת להסתפר- כי גם צריך לדבר בטלפון ולקבוע תור וגם הספר עלול לדבר איתי
ללכת לבדיקת ראייה- מאותה סיבה
ללכת לבית מרקחת..
חשבתי למצוא עבודה אבל אין שום עבודה שאני מסוגלת לעשות וזה כולל גם ראיון עבודה ..
אפילו להיכנס בבוקר לבית הספר לבד מלחיץ אותי..
אני ממש פוחדת לדבר בטלפון. כל פעם שמישהו מבוגר מתקשר אליי או אני צריכה להתקשר הלב שלי דופק בטרוף, אפילו SMSים.. אני תמיד בטוחה שאני עושה משהו לא בסדר.
השבוע הלכתי לפסיכולוגית שלי והיה מישהו שהסתובב ליד הכניסה ודיבר בטלפון.. לא יכולתי להיכנס.
קשה לי מאוד אפילו ללכת לשירותים בבית של אנשים, אני ממש ממש נמנעת מזה.
קיבלתי רישיון לא מזמן ואני לא יודעת איך אני אנהג לבד כי אני פוחדת שאנשים יסתכלו עליי בעיקר חונה. למישהו יש את הבעיה הזאת?
אני אפילו נמנעת מלהצטרך שאנשים יעצרו לי כדי לחצות את הכביש, מחכה שלא יהיו מכוניות כי אני לא רוצה שהנהג יסתכל עלי.
כשאני עומדת בתחנת אוטובוס אני מרגישה שמסתכלים עליי
ומשהו מאוד מוזר. אני לא יכולה שמישהו יהיה מאחורי כשאני עולה במדרגות, כי אז הוא מסתכל עליי..
למה כל הדברים האלה שבנאליים לאנשים אחרים לי כל כך קשים?
זה הגיוני בכלל? עוד מישהו מרגיש את זה כל כך חזק? וואי זה נשמע כל כך מוזר..
לגבי לאכול עם אנשים לדעתי זה הכי קשה וזה כרגע נראה לי בלתי אפשרי.. ולישון עם אנשים..
 
זו בדיוק חרדה חברתית

מה שאת מתארת זו בדיוק תופעות של חרדה חברתית. אין בזה שום הגיון, זו פעולה של החלק הרגשי במוח שנועדה להגן עלינו מפני משהו שבעבר אולי פגע בנו וגם עכשיו, כשאין איום ממשי, עדין הפחד קיים. אלו דפוסים שנמצאים עמוק בתת המודע.
אצלי, גם היום, אני לפעמים מרגישה לא בנוח שאני מחנה את המכונית ומאחורי מחכה מישהו, אבל זה כבר לא משתק אותי. ובעבר, גם פעולות כאלו פשוטות כמו ללכת למספרה או לבנק היו גורמות לי לכאב בטן.
זה טוב שאת הולכת לטיפול, תתמידי בזה, ותנסי גם קבוצה, זה רק יכול לעזור.
 

Lichy87

New member
שלום לך!


בטח שזוכרת, מה שלומך?
&nbsp
אני מאוד מזדהה עם הרבה דברים שכתבת.
כמו שאני תמיד מעדיפה לעשות בתגובות, נתחיל מהדברים החיוביים.
סיפרת שהצלחת לא פעם להופיע מול קהל ואת שואלת איך זה מסתדר עם כל שאר הדברים הבנאליים שאת בוחרת להימנע מהם. אז אני יכולה להגיד לך שבתקופה שהחרדה היתה בשיאה אצלי, עדיין יצא לי לא פעם לרקוד מול קהל. בזמנו רקדתי ברייקדאנס, אמנם נשמע מוזר, אבל הייתי לא רעה, אפילו יצא לי ללמד קצת ילדים. ובכל פעם שיצא לי לרקוד מול אנשים הרגשתי ביטחון מלא, מאוד התרגשתי אבל זו הייתה התרגשות חיובית, אפילו רציתי שיראו אותי. אבל לדבר עם אנשים כבר היה סיפור אחר. אני יכולה להגיד לך שיצא לי להכיר אנשים ולשמוע על מקרים כאלו ששרים או משחקים מול קהל ועדיין סובלים מחרדה חברתית, כי תמיד יש דבר מסוים שכן יש לך ביטחון בו, שאת יודעת שאת מספיק טובה כדי לעשות את זה מול אנשים ואז החרדה כבר פחות רלוונטית.
&nbsp
גם אחותי הייתה הרבה פעמים מדברת במקומי. תמיד הייתי אומרת "אנחנו צריכות ל..." כשברור שהיא זו שתעשה את זה כי לי אין אומץ. אז גם בעניין הזה יכולה להבין אותך ולעודד שאני כבר מצליחה להטריד אנשים בלעדיה וגם נמאס לה מזה בשלב מסוים

&nbsp
חוץ מזה תיארת לא מעט מצבים שאת מעדיפה להימנע מהם, או שאת מבצעת אותם אבל בקושי רב. הפורום זה לא מקום לאבחון, אבל נשמע שזה מאוד תואם להתמודדות עם חרדה חברתית, וכמו שכתבו לך, אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי בצורה קצת אחרת, אז יכול להיות שלמישהו יהיו תחומים שיותר קשים לו ממישהו אחר עם ח"ח ולהיפך.
כשכתבת את כל המצבים שקשים לך, זה אולי נראה עמוס ובטח מרגיש לך מייאש להסתכל על כל הרשימה הזו, אבל זה למעשה גם מה שעושים בתחילת טיפול לחרדה חברתית, בדיוק רשימה כזו שמפרטת את כל המצבים שהחרדה באה לידי ביטוי או שיש העדפה להימנע מהם. עצה שלי היא לכתוב לך על דף רשימה מסודרת של כל המצבים האלו, ואפילו תוסיפי אם יש עוד, ואז תדרגי כל אחד מהמצבים באחוזים את רמת הקושי. נגיד לאכול בבי"ס זה קשה ברמה של 80% וללכת לבית מרקחת זה קשה ברמה של 70%.
אח"כ תכתבי את הרשימה מחדש בסדר עולה, מהסיטואציה ה"קלה" ביותר עד לקשה ביותר.
אפילו ממליצה לך לעשות את הרשימה יחד עם הפסיכולוגית.
המטרה שלך תהיה להתחיל לאט לאט להתמודד עם המצבים האלו מראש הרשימה. מהדבר שהוא לא מאוד קשה ואת יודעת שאת יכולה לעשות אותו. תחפשי בשגרה היומיומית שלך הזדמנויות להיחשף למצבים האלו, אבל אל תכריחי את עצמך להתמודד עם השלבים הקשים יותר. תעריכי את ההתמודדויות הקטנות כדי לקבל ביטחון לעלות בסולם. אם לדוגמה את צריכה למלא כרטיסיה, זה אמנם מצב לא נעים שתעדיפי להימנע אבל על סמך ניסיון העבר את יודעת שאת מסוגלת לעשות את זה, תראי את זה כמשימה שאת לוקחת על עצמך. כשאת באה בגישה "משימתית" זה גם נותן מוטיבציה להתמודד עם המצב, כי ברגע שאת "שורדת" יש לך
קטן שאת יכולה להיות גאה בו.
&nbsp
מוסיפה שגם לי יש קטע עם לאכול ליד אנשים ופעם ממש היה קשה לי לעשות את זה. באוניברסיטה הייתי כל הזמן מחפשת בהפסקות מקום מבודד שאף אחד לא יראה אותי אוכלת. בתוך הבניינים או בתוך הכיתות לא הייתי מסוגלת לאכול וגם לא ליד בנות שלמדו איתי. רק בשלב מאוחר יותר כשהתחלתי קבוצת טיפול העזתי פעם ראשונה (בשנה השלישית!) להזמין ארוחה מלאה בקפיטריה ולשבת באזור הומה אדם. הייתי בהלם מכמה שזה פשוט ולא הרגשתי דפיקת לב חזקה אחת.
היום אני עובדת במשרד וכמעט כל יום יושבת בשולחן הגדול ואוכלת ארוחת צהריים עם עובדים אחרים, זה די מביך אותי אבל גם מסמל עבורי התגברות על אחד הקשיים הגדולים שלי מבחינת הח"ח.
&nbsp
ונושא אחרון, רקפת. למעשה אני מנחה ברקפת ומאוד ממליצה לך לתת הזדמנות. יש שם בני נוער מקסימים וביישנים שמתמודדים עם אותו הקושי, ובמהלך המפגשים עושים תרגילים אחד עם השני ומול הקבוצה ובסך הכל יש אוירה מהנה. כמו תנועת נוער לביישנים.
גם אין חובה להשתתף על ההתחלה, אפשר רק לצפות.
&nbsp
מקווה שעזרתי קצת, כיף לשמוע ממך שוב

&nbsp
 
למעלה