כמה פעמים?
כמה פעמים במהלך החיים, אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו לנשום מאוד עמוק, לראות שכל מי שתמיד מאיר, מעיר, אומר, צודק, מחליט ושותק לנו עוד מניפולאציה שתעלה לנו ביוקר עומד שם מנגד, וכנגד כל הסיכויים – עמדנו ועשינו בדיוק את מה שהתנגן לנו בנשמה? עמדנו ובגרון מלא זייפנו את כל השירים שהכי מקפיצים לנו את השמחה זייפנו כל כך נפלא עד שהדמעות עלו והציפו את הסביבה – ולמרות כל הנוף מאיר הלב וקורע הנשמה עמד מנגד בפה פעור היטב עד לגובה הרצפה המשכנו להביך ופרצנו בבכי משחרר? הא?????? כמה פעמים, ישבנו לראות סרט סכריני מתקתק והצלחנו לבלוע את המרירות המזנקת והמשתלחת ובמקום להתיז למולו של מסך, "אויייייי שטויות הקיטצ' הזה" ובמקום זה, מבלי משים נפלט לנו מהגרון "הלוואי ומישהו היה מפתיע אותי ככה"/"מפנק אותי ככה"/מתייחס אלי ככה/מקשיב לי ככה/אוהבאותיככהמלטףאותיככהאומרליככה.... כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שיבוא היום, ונניח על השולחן את צרור המפתחות ונגיד הכל, אבל הכל על כל מה שמפריע, מציק, מעיק ואפילו מזיק ובמקום זה אמרנו "לא, הכל בסדר"...בניגון שכבר לא נשמע מזוייף יותר? בניגון שכבר לא מרים בצד שמנגד גבה של..."לא קניתי את זה"? כמה פעמים באמת פירגנו לעצמנו יום הולדת? כמה פעמים באמת הכנו לעצמנו מסיבת יומולדת מכל הלב והנשמה? כמה פעמים הרשינו לעצמינו ל"השתטות" עד כאב? כמה פעמים בכינו לעצמנו בפנים שלא מעריכים אותנו, את פועלנו, את תרומתנו כמה פעמים באמת, אבל באמת – הראינו לסובבים אותנו את הדרך לאהוב אותנו? כמה פעמים באמת לקחנו אחריות על מוצא פינו? כמה פעמים באמת אמרנו מה נעים ומה לא נעים לנו? (זה משתנה כל הזמן) כמה פעמים שתקנו כשידענו מה כל כך נדרש היה שנגיד? כמה פעמים אמרנו במקום לשתוק את הרגע? כמה פעמים ידענו שזה היה הרגע הנכון להביא סתם פרח מהגינה של השכן ולא הבאנו? וכמה פעמים באמת התבוננו לעצמנו בעיניים למולה של מראה והבנו שחמישים אחוז מכל העיסקה, יושבת לנו על האחריות, על המצפון?.... לפעמים, ישנם זרזיפי רגעים קטנטנים שבהם בתוך הבית שלך גם אדם ואומר משפט קטנטן, חלוש שאיש כמעט ואינו שומע – אבל במשפט הזה, הוא מאפשר לך לראות שאצלך בבית, אפשר גם אפשר לרקוד כמו שלא רקדו אי-פעם לזייף במלוא גרון כי כייף לך בנשמה, ללעוס בפה פתוח ולספר בדיחה גרועה ולצחוק עד מחנק בגרון ולקנח בבכי קורע נפש – כי סתם, חרא בנשמה... כולה משפט, תחושה, חופש להיות, להרגיש ולעשות... כולה.. הנה מגיע ה"חג", זה לא סתם חג - השנה תבואו אצלי, לא השנה זה התור שלה - לכולנו יש את מסורת הריצה אחרי היומן אחר בדיקה, איפה היינו שנה שעברה. ואולי פעם אחת, נוכל להסבר לשולחן אחד מהקצה האשכנזי ועד הקצה הספרדי ונוכל להסב לשמאל באותה זוית יהודית מוכרת ונהיה סבלניים מספיק כדי לשמוע הגדה בעברית, יידיש וערבית וביחד למצוא את השילוב בין שלוש שפות שונות, לשיר אחד אלוהינו... טרום חג שמח
כמה פעמים במהלך החיים, אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו לנשום מאוד עמוק, לראות שכל מי שתמיד מאיר, מעיר, אומר, צודק, מחליט ושותק לנו עוד מניפולאציה שתעלה לנו ביוקר עומד שם מנגד, וכנגד כל הסיכויים – עמדנו ועשינו בדיוק את מה שהתנגן לנו בנשמה? עמדנו ובגרון מלא זייפנו את כל השירים שהכי מקפיצים לנו את השמחה זייפנו כל כך נפלא עד שהדמעות עלו והציפו את הסביבה – ולמרות כל הנוף מאיר הלב וקורע הנשמה עמד מנגד בפה פעור היטב עד לגובה הרצפה המשכנו להביך ופרצנו בבכי משחרר? הא?????? כמה פעמים, ישבנו לראות סרט סכריני מתקתק והצלחנו לבלוע את המרירות המזנקת והמשתלחת ובמקום להתיז למולו של מסך, "אויייייי שטויות הקיטצ' הזה" ובמקום זה, מבלי משים נפלט לנו מהגרון "הלוואי ומישהו היה מפתיע אותי ככה"/"מפנק אותי ככה"/מתייחס אלי ככה/מקשיב לי ככה/אוהבאותיככהמלטףאותיככהאומרליככה.... כמה פעמים הבטחנו לעצמנו שיבוא היום, ונניח על השולחן את צרור המפתחות ונגיד הכל, אבל הכל על כל מה שמפריע, מציק, מעיק ואפילו מזיק ובמקום זה אמרנו "לא, הכל בסדר"...בניגון שכבר לא נשמע מזוייף יותר? בניגון שכבר לא מרים בצד שמנגד גבה של..."לא קניתי את זה"? כמה פעמים באמת פירגנו לעצמנו יום הולדת? כמה פעמים באמת הכנו לעצמנו מסיבת יומולדת מכל הלב והנשמה? כמה פעמים הרשינו לעצמינו ל"השתטות" עד כאב? כמה פעמים בכינו לעצמנו בפנים שלא מעריכים אותנו, את פועלנו, את תרומתנו כמה פעמים באמת, אבל באמת – הראינו לסובבים אותנו את הדרך לאהוב אותנו? כמה פעמים באמת לקחנו אחריות על מוצא פינו? כמה פעמים באמת אמרנו מה נעים ומה לא נעים לנו? (זה משתנה כל הזמן) כמה פעמים שתקנו כשידענו מה כל כך נדרש היה שנגיד? כמה פעמים אמרנו במקום לשתוק את הרגע? כמה פעמים ידענו שזה היה הרגע הנכון להביא סתם פרח מהגינה של השכן ולא הבאנו? וכמה פעמים באמת התבוננו לעצמנו בעיניים למולה של מראה והבנו שחמישים אחוז מכל העיסקה, יושבת לנו על האחריות, על המצפון?.... לפעמים, ישנם זרזיפי רגעים קטנטנים שבהם בתוך הבית שלך גם אדם ואומר משפט קטנטן, חלוש שאיש כמעט ואינו שומע – אבל במשפט הזה, הוא מאפשר לך לראות שאצלך בבית, אפשר גם אפשר לרקוד כמו שלא רקדו אי-פעם לזייף במלוא גרון כי כייף לך בנשמה, ללעוס בפה פתוח ולספר בדיחה גרועה ולצחוק עד מחנק בגרון ולקנח בבכי קורע נפש – כי סתם, חרא בנשמה... כולה משפט, תחושה, חופש להיות, להרגיש ולעשות... כולה.. הנה מגיע ה"חג", זה לא סתם חג - השנה תבואו אצלי, לא השנה זה התור שלה - לכולנו יש את מסורת הריצה אחרי היומן אחר בדיקה, איפה היינו שנה שעברה. ואולי פעם אחת, נוכל להסבר לשולחן אחד מהקצה האשכנזי ועד הקצה הספרדי ונוכל להסב לשמאל באותה זוית יהודית מוכרת ונהיה סבלניים מספיק כדי לשמוע הגדה בעברית, יידיש וערבית וביחד למצוא את השילוב בין שלוש שפות שונות, לשיר אחד אלוהינו... טרום חג שמח
