כמה יופי ../images/Emo168.gif
זה אומנם באיחור של שבוע, אבל חשבתי בכל זאת לפרסם פה משהו קטן שכתבתי על ההופעה ההיא...
[ ברי סחרוף – "בארבי", כפר סבא: 16 ביוני, 2007 ] היֹה הייתה פעם ממלכה מרוחקת וגדולה בשם "בארבי". בבארבי ישב מלך יפה וטוב לב, אשר ניגן מנגינות מיוחדות שהלהיבו את תושבי הבארבי ואף גרמו לאנשי ממלכות אחרות לנדוד מרחקים בכדי לשמוע את אותן המנגינות המפורסמות. מדי ערב, נהג המלך לנגן את המנגינות שוב ושוב, מלווה בשבעת נושאי כליו, ולצפות בהתרגשות אנשי הממלכה. היו שמחאו כפיים או קפצו במקומם, היו שקראו בהתלהבות (ובטעות?) שוב ושוב בשמו של נסיך ממלכה אחרת – הנסיך יונתן בלוך, ואף לעיתים רחוקות היו שעלו על המזבח ופשטו את חולצתם, עד שאביריו של המלך נאלצו למשוך אותם הצידה. היה זה ערב אחד שהמלך הבחין בשינוי קל באווירה – סופרת מממלכה מרוחקת, אשר ראשה בצבץ מבין הראשים המקפצים האחרים. אומנם ידועה הייתה הסופרת בספריה ובכתבי העט שלה על מסעותיה בממלכות אחרות, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהגיעה לחזות בקונצרט של המלך. "הביאו אליי את הבחורה", לחש המלך באוזני אביריו, אשר הנהנו בכניעה. וכך היה. "העלמה הגיעה", הודיע המשרת והשתחווה בפני אדונו. המלך סחרוף הנהן ומלמל לעצמו, "הגיע הזמן... הכניסו אותה, בבקשה". "כ-כ-כ-כן, כן, אדוני" ענה המשרת בבהלה ורץ בבהלה בחזרה לכניסה. המלך לגם בשלווה מכד הבירה שלצידו וצפה בבחורה הקטנה שצעדה בשקט לקראתו. היא חייכה בביישנות ובירכה את המלך לשלום. המלך חייך בחזרה, יודע כי ידו על העליונה. "סוף כל סוף אנחנו נפגשים". היא הנהנה והסמיקה קלות. "הנני כה מצטערת כי לקח לנו זמן רב להיפגש, אדוני המלך". המלך הביט בבחורה והנהנן. "המשיכי". "שמעתי עלייך רבות, אדוני המלך. שמעתי סיפורים כה מיוחדים על המנגינות היפות, שגורמות לאנשי הכפר להגיב בדרכים מעט משונות. הבנתי כי אכן הגיע הזמן לחזות זאת בעצמי, בפעם הראשונה... וכמובן, אף המבטים המוזרים שמכריי נתנו לי על כך שעוד לא עשיתי זאת עד היום. או על זה –" אמרה ושלפה תקליט מתוך התיק שעל כתפה. "מה זה?" הסתקרן המלך, ואז חייך כשהבחין בתמונתו שלו מבצבצת על העטיפה. "'נגיעות', אדוני המלך". "אבל מדוע הוא עטוף בניילון?" "לזה אין לי תירוץ" הודתה הנערה והסמיקה. "רכשתי אותו במיטב פרוטותיי לפני יובלות, אך מסיבות לא מובנות, הוא נבלע בין שאר חפציי הרבים ומעולם לא יצא לי לשמוע אותו..." המלך נענע את ראשו בזעזוע ונאנח. "אני מבין שאת... כותבת, נכון?" הנערה הנהנה במהירות, "אכן, אדוני המלך. אני בעיקר אוהבת לכתוב על מנגינות שנעמו לי לאוזן". "אם כך" חייך המלך בשובבות, "הנאה המנגינה באוזנייך?" "נאה" "הנאים הכלים בעינייך?" "נאים" "הנאה אנוכי בעינייך?" "נאה. אם כי קצת גדול עליי, אדוני המלך". המלך צחקק לעצמו. "הבה ונחתום על הסכם, אנוכי ואת. אני מוכן לקבל אותך אל קהלי הקבוע מדי פעם ופעם, אך גם את תצטרכי למלא את חלקך בעניין". "מה עליי לעשות?" "להסיר את העטיפה, כמובן" הצביע המלך על התקליט. "ואשמח, כמובן, לקרוא את כתבייך, בבוא היום". "כמובן, אדוני המלך" קדה הנערה קידה בפניו. "אוכל כבר לומר לך, כי אכתוב על האווירה הנהדרת, אם כי המחנק והחום פחות נעם לי. על אנשייך המעריצים אותך, על נושאי הכלים המצויינים, וכמובן, אם יורשה לי לומר – על שנתת בראש כמו שצריך. לפאקינג שעתיים וחצי". חייך המלך חיוך מסופק ומרוצה. "אני רואה שהולך להיות לנו טוב..." "כשיהיה חם, אדוני המלך" חייכה הנערה, "וכעוד יחזור הניגון". והם חיו באושר ובעושר, עד עצם היום הזה, עד כלות הנשימה.
