כמה אני מוטרדת?
כמו שמישהו הציץ ל"מקדש" הפרטי שלי. אם להיות אמיתית, זה אולי יותר בכיוון של המקדש החרב שלי. כן, זו המילה.
חרב, פצוע, בוכה, כועס, על דברים שיש והיו בחיי (ואולי גם על דברים שייצרתי)
על עבר, הווה
ולא רק על אותם אנשים באותה נק' זמן ספציפית שהיא ההווה+עבר לא רחוק.
מוטרדת ואכולת ספקות, כי יודעת אך לא מבינה את גודל הדבר שקורה..
לשניה מרפה, שניה אחרת חוזרת המחשבה הזו, הכאב החד, החרדה הקשה.
אני,שוב, לא רוצה לחיות יותר. על אמת אבל.
את חושבת לעצמך, שאולי אם היו יודעים את הצער שאת חווה, אולי היו חוסכים את זה ממך. או, שאולי היה עדיף לא לדעת? לא לדעת את האמת, את מה שבאמת קורה מתחת לאף שלי.
הרי מה שלא רואה- לא כואב........
מצד שני, אולי יצא מזה משהו טוב אחד:
זהו, את יכולה להיות את עצמך, לצאת מהכלא שבנית כל חייך.
עצמך לא מעודן, עצמך נוקב וקשה, עצמך כועס ובוכה- אבל את עצמך. שאולי יש לו עוד כמה כוונות ונק' טובות שאפשר להציל מכל הלכלוך הזה שהיא, עבורי היתה מעין מעבדה לשקיטה על השמרים (ואין מה להוסיף בנושא)
את בוכה ללא הפסקה, אבל הכי קשה כשהדמעות מפסיקות לרדת, מן חוסר אונים כזה..ואין באמת את מי לשתף, אף אחד לא יבין.
כשהייתי קטנה תמיד רציתי שיעשו לי מסיבת הפתעה, ביום ההולדת.
אבל זה לא היה יכול לקרות, אמרו לי, כי את, אמלי, שמה לב לכל דבר- "יש לך סנסורים.." - חבל שהם התחילו לפעול כל כך מאוחר במקרה הנוכחי, הייתי אומרת.
אני רוצה להיעלם, מהעולם, לפחות בשינה. לא מצליחה.
כמה רגישה אני, טוב את זה תמיד ידעתי.
גם שאול היה מלך רגיש, מסתבר מידי, ברמה שהוא לא היה מאוזן, לא עשה את רצון ה' אלא הלך על פי צו ליבו החומל (חומל מידי מסתבר)
הרבה אנשים "אוכלים אותה" בחיים, כי הם יותר מידי רגישים.
קצת כמו ראדאר, שהוא רגיש, הרי זה מעיד על איכותו הטובה ועוצמת קליטתו.
אך ראדאר רגיש *מידי*, הוא אחד שיתחיל לעשות המון רעשים, לקלוט כל דבר.
הרעשים האלה, בכלא שבניתי לעצמי, אלה הם בתמצית -מסכת חיי.
אז נחזור לעניין: היו 2 פעמים בחיי, שאם לא הייתי מאמינה בעולם הבא, הייתי נוטלת את חיי בודאות.
היום (השבוע האחרון למעשה) זו הפעם השלישית.
סובלת. אין מילה אחרת לתאר זאת
כמו שמישהו הציץ ל"מקדש" הפרטי שלי. אם להיות אמיתית, זה אולי יותר בכיוון של המקדש החרב שלי. כן, זו המילה.
חרב, פצוע, בוכה, כועס, על דברים שיש והיו בחיי (ואולי גם על דברים שייצרתי)
על עבר, הווה
ולא רק על אותם אנשים באותה נק' זמן ספציפית שהיא ההווה+עבר לא רחוק.
מוטרדת ואכולת ספקות, כי יודעת אך לא מבינה את גודל הדבר שקורה..
לשניה מרפה, שניה אחרת חוזרת המחשבה הזו, הכאב החד, החרדה הקשה.
אני,שוב, לא רוצה לחיות יותר. על אמת אבל.
את חושבת לעצמך, שאולי אם היו יודעים את הצער שאת חווה, אולי היו חוסכים את זה ממך. או, שאולי היה עדיף לא לדעת? לא לדעת את האמת, את מה שבאמת קורה מתחת לאף שלי.
הרי מה שלא רואה- לא כואב........
מצד שני, אולי יצא מזה משהו טוב אחד:
זהו, את יכולה להיות את עצמך, לצאת מהכלא שבנית כל חייך.
עצמך לא מעודן, עצמך נוקב וקשה, עצמך כועס ובוכה- אבל את עצמך. שאולי יש לו עוד כמה כוונות ונק' טובות שאפשר להציל מכל הלכלוך הזה שהיא, עבורי היתה מעין מעבדה לשקיטה על השמרים (ואין מה להוסיף בנושא)
את בוכה ללא הפסקה, אבל הכי קשה כשהדמעות מפסיקות לרדת, מן חוסר אונים כזה..ואין באמת את מי לשתף, אף אחד לא יבין.
כשהייתי קטנה תמיד רציתי שיעשו לי מסיבת הפתעה, ביום ההולדת.
אבל זה לא היה יכול לקרות, אמרו לי, כי את, אמלי, שמה לב לכל דבר- "יש לך סנסורים.." - חבל שהם התחילו לפעול כל כך מאוחר במקרה הנוכחי, הייתי אומרת.
אני רוצה להיעלם, מהעולם, לפחות בשינה. לא מצליחה.
כמה רגישה אני, טוב את זה תמיד ידעתי.
גם שאול היה מלך רגיש, מסתבר מידי, ברמה שהוא לא היה מאוזן, לא עשה את רצון ה' אלא הלך על פי צו ליבו החומל (חומל מידי מסתבר)
הרבה אנשים "אוכלים אותה" בחיים, כי הם יותר מידי רגישים.
קצת כמו ראדאר, שהוא רגיש, הרי זה מעיד על איכותו הטובה ועוצמת קליטתו.
אך ראדאר רגיש *מידי*, הוא אחד שיתחיל לעשות המון רעשים, לקלוט כל דבר.
הרעשים האלה, בכלא שבניתי לעצמי, אלה הם בתמצית -מסכת חיי.
אז נחזור לעניין: היו 2 פעמים בחיי, שאם לא הייתי מאמינה בעולם הבא, הייתי נוטלת את חיי בודאות.
היום (השבוע האחרון למעשה) זו הפעם השלישית.
סובלת. אין מילה אחרת לתאר זאת