אתחיל בזה שגם הערב הלכתי לחדר כושר
* אני מספרת את זה בכדי שאם יש עוד אנשים אי שם שנכנסים לפורום הזה , אז שיראו
שללא כדורים ותרופות בן אדם שנמצא במצב נפשי לא קל מצליח לעשות דברים , להרים את עצמו לעשות משהו במקום לשקוע במצולות הרחמים העצמיים .
** בנוגע לבחור : חשבתי על זה ונראה לי שכל מה שקורה לי עכשיו זה לא באשמתו הוא צודק , זה הכל אני , וזה גם היה לא יפה לפתוח את זה פה בפורום . האשם הוא בי כי הלכתי על משהו בלי לחשוב על התוצאות
ובכל מקרה , מה שקורה לי כעת זה בגלל כל האכזבות מאנשים בעבר , זה פשוט פוגע בנקודה רגישה ולכן התחושה היא כזאת קשה .(לפחות הוא חוזר הבייתה לאבא שלו , כאן יש בית ריק עם הורים שבכלל לא מעניין אותם בשיט כל מה שמעניי
אותם זאת הידיעה שיש כאן מסך טלוויזיה יפה , מסך שלח מחשב משוכלל , סמארטפון משוכלל , יש כאן חשמל , מים , גז - והאמת שאני מעדיפה את זה כך , כי גם כאשר ניסו בעבר לתמוך בי ריגשית זה רק עשה לי יותר גרוע
התקופות שבהן לא יכלתי ממש לקום מהמיטה היה כאשר גרתי איתם , הייתה תקופה כזאת שלא עבדתי , ללא חברים , וממש לא יכלתי לקום מהמיטה , והנה כאשר אני בדכאון ולבד אז אני כן מצליחה להרים את עצמי כך שהנתק מהם זה דבר חיובי
גם אני הייתי בעבר בטיפולים אצל פסיכולוג , ואח"כ אצל פסיכולוגית לא יודעת עד כמה זה עזר לי בכלל , כי עובדה שעדיין אין לי ביטחון עצמי בכלום .
הטיפול הכי טוב היה ניתוח השרוול , ואני ממש מצטערת שדלא עשיתי אותו כמה שנים קודם , זה היה חוסך לי הרבה . הערך העצמי שלי עלה מבחינה חיצונית זה נכון . טיפלתי בגוף , עכשיו צריך לדאוג לנפש ,
שכן האוכל הזה פשוט היה כיסוי לבעייה עמוקה מאד , זה גם הייתה התמודדות עם הבית ועם הסביבה , ופשוט התחמקות מטיפול בבעיות החמורות באמת , מה יותר פשוט מאשר להזמין אוכל הביתה ... או לאכול מול הטלווזיה לא צריך להתמודד עם
שום דבר , כמובן אחרי עם תחושת הגועל , ההשמנה , וכל מה שמסביב .
אבל אני יודעת שכל עוד גרתי תחת ההורים אין סיכוי שהייתי מצליחה לפתור את בעיית המשקל , הסיבה היחידה זה בגלל הניתוק מאמא שלי וחברתי הטובה שקיבלה אותי בכל מצב , וברגע שהיה לי רוך בחיים ודברים טובים אני בעצמי החלטתי
על הניתוח והלכתי על זה לבד , וגם אז אבא שלי ניסה להניע אותי מזה , בהתחלה הוא אמר לי " את יודעת שחודש שלם אחרי הניתוח אוכלים רק מרק ? " וזה בכלל לא היה נכון , כפי שאף אחד לא אמר לי מה לאכול כך גם אף אחד לא היה יכול לעמוד
בדרכי לעבר הניתוח . זה הגוף שלי אחרי הכל ואף אחד לא יקבע לי .
** הקושי החברתי הוא אדיר , ועכשיו הבעייה היא שאין נחמה , הנה אני הולכת לקבוצה של בעיות תקשורת ושם קורה בדיוק מה שקורה עם אנשים בחוץ .
בהתחלה הייתי שם בקבוצה המאוחרת אבל בגלל שחשתי שלא אוהבים אותי שם , אז עברתי לקבוצה המוקדמת וגם שם נראה לי שלא אוהבים אותי . אני מרגישה דחוייה בכל מקום שאליו אני מגיעה : עם המנתח, הדיאטנית , במרפאת השיניים בכל
מקום . האדם היחידי שנחמד אליי זאת חברתי הטובה ( וגם יש בי עדיין את החשש שהיא תעלם לי ) ובחורה מהעבודה לסרוגין.
ואתם פה בפורום : אלומה , אופירה , כאב , מה איתי , רייקי , ואם שכחתי מישהו אז סליחה , אבל עדיין לפי מה שחוויתי פה בהעברת העולם הוירטואלי למציאות יש לי הרגשה שאם הייתם פוגשים אותי במציאות גם אתם לא הייתם סובלים אותי .
