ילדה שמחה ועצובה
New member
כל האמת על אבא שלי..
ניסיתי פעמים רבות לדבר על הנושא.אבל בכל פעם שהתחלתי נתקלתי באוזניים אטומות.אף אחד אף פעם באמת לא רצה לשמוע.וגם ככשמעו-לא הגיבו.הנושא הזה הוא אבא שלי ומה שהוא אילץ אותי לעבור. נתחיל מזה שאבא שלי הוא לא איזה "ערס" ,ונחשב לבנאדם סימפטי ומשכיל ובעל הכנסה טובה והכל.אני מציינת את זה לא משום שזה בעל משמעות עבורי,אלא מפניי שזה משנה את כל היחס של הסביבה אליו.אז כן,הוא ד"ר.אומרים עליו שהוא גאון.אומרים עליו שהוא בנאדם מקסים.יש לו הרבה חברים.חברים שבאים אליי הביתה חושבים שהוא נחמד..וכשאני אומרת אחרת לא מאמינים לי. טוב,מה שמשנה זה שהבנאדם הזה במשך שנים היה מכה אותי. אז מה,הוא מפלצת רעת לב?לא בידיוק.היום אני יודעת שהוא בעיקר עיוור.כי גם כשדיברתי איתו על הנושא הוא לא הבין בידיוק מה היתה הבעיה.הוא רואה אותי (ואת אמא שלי ואת כל הבית) בתור איזה רכוש שלו.מבחינתו זו דרך חינוך לגיטימית,ומותר לו להעיף לי איזה פליק אם זה יגרום לי לנעול נעליים יותר מהר (אני מדברת על מה שהיה באיזה גיל 5 ,כן?),או אם ברח לי פיפי במכנסיים. זה בכלל לא נראה לו כ"כ נורא. זה נראה לו הרבה יותר נורא אם הוא לא היה נחמד לאורח ,או אם הוא לא נתן טיפ מלצר (לאנשים האלה הוא נוהג להתייחס בשיא האדיבות). אפילו קשה להגיד עליו שהוא אבא רע.ז"א,בשבילי הוא האבא הכי רע בעולם ושום דבר לא ישנה את זה.אבל אי אפשר להגיד שהוא לא אוהב אותי,או שלא אכפת לו ממני.אכפת לו.והוא אוהב אותי.והוא גם מראה את זה בדרך שלו.וכאמובן שהוא כבר שנים לא מכה אותי (מאז היסודי או משהו כזה.היום אני כמעט בת 18). אני לא מסוגלת לאהוב אותו,ולא רוצה ממנו כלום.
ניסיתי פעמים רבות לדבר על הנושא.אבל בכל פעם שהתחלתי נתקלתי באוזניים אטומות.אף אחד אף פעם באמת לא רצה לשמוע.וגם ככשמעו-לא הגיבו.הנושא הזה הוא אבא שלי ומה שהוא אילץ אותי לעבור. נתחיל מזה שאבא שלי הוא לא איזה "ערס" ,ונחשב לבנאדם סימפטי ומשכיל ובעל הכנסה טובה והכל.אני מציינת את זה לא משום שזה בעל משמעות עבורי,אלא מפניי שזה משנה את כל היחס של הסביבה אליו.אז כן,הוא ד"ר.אומרים עליו שהוא גאון.אומרים עליו שהוא בנאדם מקסים.יש לו הרבה חברים.חברים שבאים אליי הביתה חושבים שהוא נחמד..וכשאני אומרת אחרת לא מאמינים לי. טוב,מה שמשנה זה שהבנאדם הזה במשך שנים היה מכה אותי. אז מה,הוא מפלצת רעת לב?לא בידיוק.היום אני יודעת שהוא בעיקר עיוור.כי גם כשדיברתי איתו על הנושא הוא לא הבין בידיוק מה היתה הבעיה.הוא רואה אותי (ואת אמא שלי ואת כל הבית) בתור איזה רכוש שלו.מבחינתו זו דרך חינוך לגיטימית,ומותר לו להעיף לי איזה פליק אם זה יגרום לי לנעול נעליים יותר מהר (אני מדברת על מה שהיה באיזה גיל 5 ,כן?),או אם ברח לי פיפי במכנסיים. זה בכלל לא נראה לו כ"כ נורא. זה נראה לו הרבה יותר נורא אם הוא לא היה נחמד לאורח ,או אם הוא לא נתן טיפ מלצר (לאנשים האלה הוא נוהג להתייחס בשיא האדיבות). אפילו קשה להגיד עליו שהוא אבא רע.ז"א,בשבילי הוא האבא הכי רע בעולם ושום דבר לא ישנה את זה.אבל אי אפשר להגיד שהוא לא אוהב אותי,או שלא אכפת לו ממני.אכפת לו.והוא אוהב אותי.והוא גם מראה את זה בדרך שלו.וכאמובן שהוא כבר שנים לא מכה אותי (מאז היסודי או משהו כזה.היום אני כמעט בת 18). אני לא מסוגלת לאהוב אותו,ולא רוצה ממנו כלום.
