כלים שלובים
זה היה אחרי יום באוניברסיטה. ככה, מן הימים שכה קל להגדירם, שהם כאלו - יום. פגשתי את גידי בבית הקפה. הוא לגם: קפה. תוך לגימות ארוכות וקולניות ואמרתי לו "גידי!" והוא אמר "אהלן". יצאתי לחנייה, רציתי כל כך ללכת הביתה ואיזה סקנדל. יש לי סנדל על האוטו. ככה ממש, על הגלגל הקדמי מצד ימין, אולי מצד שמאל, אינני זוכרת. סנדל צהוב על הצמיג, שאומר לי: גברת, מכאן את לא תלכי. את תקועה. באוניברסיטת חיפה, על מגדל, על הר, בלי כסף, רק עם ערמת דפים. עם ערמה של משהו. אולי ספרים. העצים של יערות הכרמל רשרשו מרחוק כמו השתתפו בצערי וגילו הבנה חרישית למצוקתי. הרגשתי כחווה פעולה עוינת וחזרתי לבית הקפה להלוות כסף מגידי. ואז הוא היה שם, עם גידי, הם עמדו שם, הם שוחחו. אני התקרבתי עם סיפורי סנדלים ואיוושת עלים. כמו קיבוצניק הוא עמד שם, עם ג´ינס וחולצה משובצת. ואני? אני התקרבתי עם סיפורי עצים וסיפורי ספרים. הוא קפץ ישר: אני אשלם את הדו"ח, אני אחלץ אותך. אני חייכתי, איך לא אחייך. לחלץ אותי? ככה נפגשנו, אתה זוכר? אני זוכרת! אחר כך התחלנו לדבר. כמה מפתיע ששנינו למדנו פילוסופיה, ושאהבנו במיוחד את היוונים העתיקים ואת האקסיסטנציאליסטים הצרפתים. שנינו נפעמנו מעוצמות הרגש שבשירה היוונית, וכאבנו את האבסורד שבפער בינה לבין בינוניות החיים. שנינו התגעגענו לאלים, אפילו רעבנו לאלים, אך חשנו את נטישת האל שרווחת בארץ שלנו, בעולם שלנו, בעת הפוסט-מודרניסטית. שנינו רעבנו, זה היה בטוח. על כך דיברנו כבר ברבע שעה הראשונה של השיחה. שעתיים ישבנו שם, עוטפים כוסות קפה. זה קרה בחורף, זה קרה בקיץ, זה כבר לא זכור ולא ידוע. מה שבטוח בטוח, תהינה זגוגיות החלון מכוסות האדים ,העדים היחידים. מה אמרת? אה, היא, ילדה סורגת לאלוהים? מי? הבלונדינית? מה פתאום! עוד לפני שנגמר הסמסטר נסענו ביחד ליפן. שרנו ביחד שירי הייקו ונכנסנו לכל מוטל אקזוטי שראינו בדרך. שרקנו. חיינו לנו בארץ השמש העולה. עכשיו נדמה לי שקעה לה השמש: האור הוא אור דמדומים. אני רואה קצת צהוב הרבה אדום. אני רואה נקמה מזרחית, קדומה, בקדמה - במערב. בבוקר, בערב, בין ערביים, חזרנו מיפן ונישאנו על חוף הים בקיסריה, ונישאנו במצדה, ובתל-אביב נישאנו גם, ועל הכרמל, ובים המלח, ובגלבוע. אהבנו להנשא אחד לשני . תכננו להנשא כל שנה מחדש. אני רואה אותה אתך, אוכלים ארוחת ערב, היא יפה אני מודה, בלונדינית כזו עם שיער רך, גולש על כתפיים עדינות ושבריריות. תמיד אהבת את המראה השברירי. אני מקנאה, אני מבינה, אני כ"כ אוהבת, אני כ"כ עצובה.אני מריחה ניחוח של אבק. הייתה שם אש. אבק שריפה. ביפן, עת עלתה השמש, זה בטוח. הערנו לתחייה את כל האלים המתים, או בעצם הרגנו אותם, בכך שהכרחנו אותם לחיות. אולי רק גנבנו מהם את האש. אני לא כועסת כשאני רואה כמה היא בלונדינית. אני יודעת שהיא בחיים לא תהיה כמוני, ושאתה תאהב אותה תוך הסתייגות. אני שומעת איך אתה אומר לה שאתה אוהב אותה, ואילו היא מנגבת דמעה שקופה היורדת על לחייך כמו אגל טל בודד על פרח דם המכבים. לא ידעתי שהאש מביאה כל כך הרבה עשן, בחיי. כאן, איפה שאוכלים וחיים אנשים רגילים את חיי היום יום. כאן, על האוטובוס הזה. בהתחלה גרנו בחיפה, אחר-כך בתל-אביב, ואחרי החתונה לקחנו משכנתא וקנינו קרקע במושב בדרך בכביש החוף. אתה מייד הגשמת חלום ובנית בבית חדר מוסיקה אקוסטי. אני שתקתי. זה היה חלום גם שלי. זכרתי תוכניות להדביק קרטוני ביצים על תקרות נמוכות כל כך ולבנות של חדרי ילדות. ואת חומי אתה זוכר? הכלב שלנו, הכל בסדר אתו? היינו חלום ישראלי. הייתה לנו מרפסת עם עציצים, והיינו הרבה אחרי יבוש הביצות. היה לנו כלב ופלאפון ומחשב נייד. אהבנו את עצמנו, צבענו את חדר המוסיקה בסגול. אחרי הכל אנחנו עם סגולה. הסתגלנו לחיים. מי שמסוגל, מסוגל. אתה היית חלק מן הסגל באוניברסיטה. את הבלונדינית לא פגשת שם, נכון? היא למדה בטכניון, ידעתי, חה חה חה! גם הבחורה שישבה לידי באוטובוס לומדת בטכניון. היא לומדת מדעי המחשב, והיה לה תיק גדול כחול. שתינו החלפנו מבטים כשראינו את הגבר השחום שעלה לאוטובוס. שתינו הספקנו לראות איך עיניו בוערות. בניד ראש הדדי אחד הבנו. כי לבחורים ישראלים רגילים כבר לא בוערות העיניים ככה. בוערות באפלה, בשנאה, בתחושת קיפוח. שאר נוסעי האוטובוס עיניהם בהו משועממות ברחובות. כמובן ששמענו בום, איזו שאלה! אפילו חדר המוסיקה הסגול ביותר לא יוכל לייצר אקוסטיקה כמו זו. איזה פיצוץ, פצצה של ממש, הלא התפוצצתי, פצצה בעצמי, פצצה של בשר ושל דם, של מולקולות ושל אטומים. אני אינני כאן יותר. על הבחורה עם התיק הכחול אינני יודעת דבר, אם נשארה בחיים ואם לא. בכל מקרה צילמו אותנו לטלוויזיה. ואתה בישראל, על הארץ, בין החיים, עם הבלונדינית, בוהה בחלל, עייף, מלטף את שערה, יושב אתה בין העצים, על הדשא.
זה היה אחרי יום באוניברסיטה. ככה, מן הימים שכה קל להגדירם, שהם כאלו - יום. פגשתי את גידי בבית הקפה. הוא לגם: קפה. תוך לגימות ארוכות וקולניות ואמרתי לו "גידי!" והוא אמר "אהלן". יצאתי לחנייה, רציתי כל כך ללכת הביתה ואיזה סקנדל. יש לי סנדל על האוטו. ככה ממש, על הגלגל הקדמי מצד ימין, אולי מצד שמאל, אינני זוכרת. סנדל צהוב על הצמיג, שאומר לי: גברת, מכאן את לא תלכי. את תקועה. באוניברסיטת חיפה, על מגדל, על הר, בלי כסף, רק עם ערמת דפים. עם ערמה של משהו. אולי ספרים. העצים של יערות הכרמל רשרשו מרחוק כמו השתתפו בצערי וגילו הבנה חרישית למצוקתי. הרגשתי כחווה פעולה עוינת וחזרתי לבית הקפה להלוות כסף מגידי. ואז הוא היה שם, עם גידי, הם עמדו שם, הם שוחחו. אני התקרבתי עם סיפורי סנדלים ואיוושת עלים. כמו קיבוצניק הוא עמד שם, עם ג´ינס וחולצה משובצת. ואני? אני התקרבתי עם סיפורי עצים וסיפורי ספרים. הוא קפץ ישר: אני אשלם את הדו"ח, אני אחלץ אותך. אני חייכתי, איך לא אחייך. לחלץ אותי? ככה נפגשנו, אתה זוכר? אני זוכרת! אחר כך התחלנו לדבר. כמה מפתיע ששנינו למדנו פילוסופיה, ושאהבנו במיוחד את היוונים העתיקים ואת האקסיסטנציאליסטים הצרפתים. שנינו נפעמנו מעוצמות הרגש שבשירה היוונית, וכאבנו את האבסורד שבפער בינה לבין בינוניות החיים. שנינו התגעגענו לאלים, אפילו רעבנו לאלים, אך חשנו את נטישת האל שרווחת בארץ שלנו, בעולם שלנו, בעת הפוסט-מודרניסטית. שנינו רעבנו, זה היה בטוח. על כך דיברנו כבר ברבע שעה הראשונה של השיחה. שעתיים ישבנו שם, עוטפים כוסות קפה. זה קרה בחורף, זה קרה בקיץ, זה כבר לא זכור ולא ידוע. מה שבטוח בטוח, תהינה זגוגיות החלון מכוסות האדים ,העדים היחידים. מה אמרת? אה, היא, ילדה סורגת לאלוהים? מי? הבלונדינית? מה פתאום! עוד לפני שנגמר הסמסטר נסענו ביחד ליפן. שרנו ביחד שירי הייקו ונכנסנו לכל מוטל אקזוטי שראינו בדרך. שרקנו. חיינו לנו בארץ השמש העולה. עכשיו נדמה לי שקעה לה השמש: האור הוא אור דמדומים. אני רואה קצת צהוב הרבה אדום. אני רואה נקמה מזרחית, קדומה, בקדמה - במערב. בבוקר, בערב, בין ערביים, חזרנו מיפן ונישאנו על חוף הים בקיסריה, ונישאנו במצדה, ובתל-אביב נישאנו גם, ועל הכרמל, ובים המלח, ובגלבוע. אהבנו להנשא אחד לשני . תכננו להנשא כל שנה מחדש. אני רואה אותה אתך, אוכלים ארוחת ערב, היא יפה אני מודה, בלונדינית כזו עם שיער רך, גולש על כתפיים עדינות ושבריריות. תמיד אהבת את המראה השברירי. אני מקנאה, אני מבינה, אני כ"כ אוהבת, אני כ"כ עצובה.אני מריחה ניחוח של אבק. הייתה שם אש. אבק שריפה. ביפן, עת עלתה השמש, זה בטוח. הערנו לתחייה את כל האלים המתים, או בעצם הרגנו אותם, בכך שהכרחנו אותם לחיות. אולי רק גנבנו מהם את האש. אני לא כועסת כשאני רואה כמה היא בלונדינית. אני יודעת שהיא בחיים לא תהיה כמוני, ושאתה תאהב אותה תוך הסתייגות. אני שומעת איך אתה אומר לה שאתה אוהב אותה, ואילו היא מנגבת דמעה שקופה היורדת על לחייך כמו אגל טל בודד על פרח דם המכבים. לא ידעתי שהאש מביאה כל כך הרבה עשן, בחיי. כאן, איפה שאוכלים וחיים אנשים רגילים את חיי היום יום. כאן, על האוטובוס הזה. בהתחלה גרנו בחיפה, אחר-כך בתל-אביב, ואחרי החתונה לקחנו משכנתא וקנינו קרקע במושב בדרך בכביש החוף. אתה מייד הגשמת חלום ובנית בבית חדר מוסיקה אקוסטי. אני שתקתי. זה היה חלום גם שלי. זכרתי תוכניות להדביק קרטוני ביצים על תקרות נמוכות כל כך ולבנות של חדרי ילדות. ואת חומי אתה זוכר? הכלב שלנו, הכל בסדר אתו? היינו חלום ישראלי. הייתה לנו מרפסת עם עציצים, והיינו הרבה אחרי יבוש הביצות. היה לנו כלב ופלאפון ומחשב נייד. אהבנו את עצמנו, צבענו את חדר המוסיקה בסגול. אחרי הכל אנחנו עם סגולה. הסתגלנו לחיים. מי שמסוגל, מסוגל. אתה היית חלק מן הסגל באוניברסיטה. את הבלונדינית לא פגשת שם, נכון? היא למדה בטכניון, ידעתי, חה חה חה! גם הבחורה שישבה לידי באוטובוס לומדת בטכניון. היא לומדת מדעי המחשב, והיה לה תיק גדול כחול. שתינו החלפנו מבטים כשראינו את הגבר השחום שעלה לאוטובוס. שתינו הספקנו לראות איך עיניו בוערות. בניד ראש הדדי אחד הבנו. כי לבחורים ישראלים רגילים כבר לא בוערות העיניים ככה. בוערות באפלה, בשנאה, בתחושת קיפוח. שאר נוסעי האוטובוס עיניהם בהו משועממות ברחובות. כמובן ששמענו בום, איזו שאלה! אפילו חדר המוסיקה הסגול ביותר לא יוכל לייצר אקוסטיקה כמו זו. איזה פיצוץ, פצצה של ממש, הלא התפוצצתי, פצצה בעצמי, פצצה של בשר ושל דם, של מולקולות ושל אטומים. אני אינני כאן יותר. על הבחורה עם התיק הכחול אינני יודעת דבר, אם נשארה בחיים ואם לא. בכל מקרה צילמו אותנו לטלוויזיה. ואתה בישראל, על הארץ, בין החיים, עם הבלונדינית, בוהה בחלל, עייף, מלטף את שערה, יושב אתה בין העצים, על הדשא.
..מרשים.
