מקבלת, אבל יש אבל
האבל שלי הוא רגע קטן של יאוש.
אני מתחילה לחשוב שכל ההסברה שבעולם לא עושה את העבודה. שבסופו של דבר אנחנו יכולות לדבר עד מחר על איך זה גורם לנו להרגיש, אבל זה לא באמת מפסיק. זה עמוק מדי. ואני אפילו לא מדברת על הטרדות מיניות של ממש. אני מדברת על השיחות הקטנות האלה שאין באמת מה לעשות איתן. מזה שמישהו יגיד שיש לי ידיין נורא נעימות בזמן שאנחנו עובדים על הגנה עצמית, או שיקראו לי חמודה, או שמישהו, בשיא התמימות הגברית, יגיד לי שהוא מובך שבחורה ניצחה אותו.
כשניסיתי להסביר, זה אף פעם לא עבד. כשהייתי תקיפה מאוד וברורה מאוד בסירוב שלי לקבל משהו כזה בסביבה שלי, כשהבהרתי חד משמעית שאף אחד לא יקרא לי חמודה במהלך אימונים, ושלזה שאני בחורה אין קשר לכלום ואני מבקשת לא להפוך את זה לעניין, אלה היו המקומות בהם זה הפסיק ומיד. לפעמים צריך לחשוף שיניים כשמישהו פולש לטריטוריה לא לו.
הדיון הזה חשוב, לגבי זה את צודקת במאה אחוז. אני רק מקווה שהדביל שהעלה את ההודעה הראשית לא יראה בזה ליטוף אגו.