ככה אני באמת נראית מבחוץ??
אז יש לי חברה, נקרא לה צ, בזמנו היינו מאוד קרובות. סיפקתי לה תמיכה רגשית והיא לי. ביתה היה לי מקום מקלט מההורים שלי, וכשהייתי צריכה נשארתי שם אפילו שבוע. כשעברתי למרכז, מיד אחרי הפסיכומטרי, היא נתנה לי לדור אצלה בזמן שאחותה הייתה בחו"ל, כדי שתהיה לי אפשרות להתחיל לעבוד ולחפש דירה באופן רגוע.
בתקופה האחרונה - זאת אומרת, בערך בשנה האחרונה - אני מרגישה שהיא ממש מתרחקת. מה זה ממש? היא מדברת איתי רק כשהיא זקוקה לעזרה בכתיבת סיפורים (אני עורכת די מוכשרת), או כשהיא צריכה תמיכה ועידוד לגבי השירות הלאומי (אני גם תומכת טובה וגם עשיתי שירות לאומי, אז...). כשאני פונה אליה, אומרת "היי", היא לא עונה.
היום, בזמן שהיא סיפרה לי על ההתקדמות בסיפור שלה, ביקשתי רשות לבקש תמיכה. סיפרתי לה על מה שקורה איתי ועם בן הזוג שלי. הוא לא ממש מעניק לי יחס רגשי, לא ממש מתקשר איתי, יודע שהוא בדיכאון (לטענתו בגלל העבודה) אך מסרב לפנות לטיפול (הוא אמר לי בפירוש שהזמן שזה ייקח יותר חשוב לו מהבריאות הנפשית שלו) אלא במקום זה מטפח את ההתמכרות שלו למשחקי מחשב, בהם הוא מתעסק עד השעות הקטנות של הלילה, מה שכמובן משפיע על התפקוד שלו בעבודה... הוא טוען שמה שגורם לו להתייחס אליי בצורה כזאת (כלומר לא להתייחס) זה המצב של הבית - שאני לא מנקה או מסדרת מספיק. אז התחלתי לאמץ את תפקיד עקרת הבית המושלמת, מתוך מחשבה שזה ישיג אחד משלושה דברים: או שזה יתקן את הקשר, או שזה יגרום לו להבין שזאת לא הבעיה בקשר ושגם לו יש מה לשפר, או שלא יהיה שינוי ואצטרך לסיים את זה אבל בידיעה שעשיתי הכל כדי להציל את הקשר.
בינתיים זה לא משנה כלום, ובמקום זה הוא מתחיל לקטר שאני מציקה לו שינקה אחריו את המטבח (אני ניקיתי! למה שיתלכלך כל כך מהר??) או שישים את הגרביים המלוכלכות ישר בכביסה (למה שאני אצטרך לעבור בכל הבית לאסוף דברים?) או שיילך לעשות קניות (הסכמנו שזה יהיה הדבר היחיד שבאחריותו הבלעדית, כשאני אחראית שהבית יהיה נקי ומסודר ונעים).
והיא ענתה לי... היא ענתה לי לא רק שהקשר שלי עם בן הזוג שלי כנראה בעצם כבר נגמר מזמן... אלא שהוא
צודק שהוא "לא יכול להיות הבייביסיטר שלי", ושהוא
צודק שהוא נכנס לדיכאון כי האווירה בבית מדכאת, ושהוא
צודק שהוא מתמכר למשחקי המחשב כבריחה מהמציאות הנוראית שהיא הקשר הזה והבית הזה.
היא אמרה לי שזה מה שהיא רואה.
אז עוד מילא. עוד מילא שהיא רואה אותי ככל כך לא מתפקדת, כל כך פאקינג נכה ש
כל מי שיחיה איתי יהיה מוכרח לקחת את תפקיד הבייביסיטר...
אבל... אבל לחשוב שאני גורמת לאווירה כאן להיות כל כך נוראית שזה, לבדו, מכניס אותו לכזה דיכאון שהדרך היחידה להתמודד איתו היא לברוח למשחקי מחשב 24/7???
אז שאלתי אותה. שאלתי אותה אם זה בגלל הדיכאון שלי שהיא מדברת איתי רק כשהיא צריכה עזרה עם הסיפור או תמיכה לגבי השירות.
היא אמרה שהיא מבקשת ממני עזרה בסיפור "כי אני
היחידה שיודעת על הסיפור או יכולה לעזור עם רעיונות יצירתיים, וגם כשהיא מנסה לדבר עם אחרות על זה הן פשוט לא פנויות כשהיא צריכה".
כששאלתי אותה אם זה הדבר היחיד שמבחינה הידידות שלנו יכולה להעניק לה, היא אמרה שככה זה מרגיש לה בזמן האחרון.
אני כל כך כואבת.
יש לי מין ואקום כזה בבטן שמושך את הכתפיים אליו ככה שהשרירים כואבים. יש לי משקולת על הצוואר שאני לא יכולה לשאת. יש לי חור שחור בראש שמשאיר שם רק כאב וסימני שאלה.
אני באמת נראית כל כך פגומה שהידידות שלי לא שווה שום דבר?
אני באמת נראית כל כך לא מתפקדת שזה או לא להיות איתי בקשר או להצטרך להיות המטפל שלי?
אני באמת... אני...
זה לא הוגן.
באמת אני כל כך נוראית שלא מגיעה לי ידידות?
כאילו שהכאב היומיומי של ההפרעה הזאת והדיכאון לא נורא מספיק. כאילו שהכאב היומיומי של קשר כל כך דפוק כמו שיש לי עכשיו עם בן הזוג שלי לא נורא מספיק.
כאילו שההרגשה שלי שאני באמת לא שווה כלום היא לא נוראית מספיק...
איך אני מתמודדת עם זה שמישהו באמת רואה אותי ככה מבחוץ?
זה כאילו אישור לכל הדברים שפחדתי שאני. כל הדברים שהרגשתי שאני.
אם באמת אין לי שום דבר לתת... אם כל מה שאני עושה זה להזיק למי שסביבי...
בשביל מה אני פה?
איך החיים שלי מועילים?
למי הם מועילים? לי בטוח לא. מסתבר שגם לא לאחרים.
בן הזוג שלי אפילו לא יכול לסתור את מה ש-צ אמרה. הוא לא יכול לומר שיש משהו חיובי שאני מוסיפה לו לחים. רק שהוא לא יודע אם באמת אני והקשר שלו איתי הם הגורמים לדיכאון שלו. כלומר יכול להיות שכן.
(דבר חיובי אחד שיצא מכל הבכי הזה: בן הזוג עצר את המשחק ובא לשבת איתי ולדבר איתי ולחבק אותי. לא שהוא אמר משהו שמעודד אותי - ראו פסקה קודמת - אבל לפחות יש התקדמות מינימלית בקשר הרגשי שלנו... #צחוקמריר)
אני הולכת עכשיו לשים מוזיקה ולנקות ולסדר. הדברים היחידים ככל הנראה שאני עדיין טובה בשבילם.
