כילדה שלא סלחה...

[אורמור]

כילדה שלא סלחה...

מעולם (לעולם) על זה שאבא שלה מת כשהיתה בת 20 כל כך כל כך קשה לי עם ה"תופעה" הזאת... ונדמה לי שהיא מתגברת, אני פוגשת בגנים ילדים "נטולי אבא" מסיבות לא הכרחיות, כשאדם מת ממחלה או תאונת דרכים זה כואב אפילו חללי הפיגועים המצחינים הפכו לנחלתנו התרגלנו לסוג הכאב הזה, זה כואב אבל מוצאים בתוכנו את ההסבר ויהיה מטומטם כאשר יהיה, ואז מגיע הסוג האחר הזה..שכבר פגשתי בעבר אבל נדמה שמתגבר וקשה לי אתו כל כך... ילדה בת 4 בלי אבא שהלך בתאונת סקי וילד בן 5 בלי אבא שהלך בתאונת צלילה סתם חושבת לעצמי כמה כעס יהיה בלב של הילדים האלה שיגדלו כל חייהם בלי אבא שהלך בנסיבות כל כך לא הכרחיות. יודעת, החיים עצמם מסוכנים ובכל זאת כל פעם כשמסתכלת להם בעיניים מכרסמת בי המחשבה הזאת. ולא, לא מציעה לאנשים לשבת בבית עם שכפץ ואין לי הצעה קונקרטית יש לי רק מבט עצוב של 2 ילדים בגן שקורע אותי, ומחשבה כזו ששיתפתי אתכם בה. אור

 

[Mastul4u]

הילדים הנטולים האלו...

במקרים רבים סובלים מחרדת נטישה.... ניתן לבדוק, חובה לטפל....

 

[הנוסע השמיני]

התאונות האלו מקורן ב"מימוש העצמי"..

...וזאת חובתו(לא זכותו) של כל אדם באשר הוא, לנסות לעשות דברים שהוא יכול להם... הבעיה מתחילה כאשר אתה "לוקח" סיכונים במימוש העצמי... לרדת לעוד 10 מטר לעומק...ולהגיע לחור הכחול וכד'... ולגלוש שיפוע יותר תלול ויותר סללום... אני, כשלעצמי יש חוק: תמיד חושב שיש גם מחר. ויש לפרנס, להיות קיים גם עבור משהו ועצמי... ולכן לא חייב להוכיח לאף אחד שום דבר... לא לוקח סיכונים ברכיבה... כשצריך, יורד מהאופניים ועושה את המכשול ברגל...

 

[i smile]

../images/Emo45.gif

 

[אטיוד5]

זוכרת שחלזון ..

בא עם התאונה של הרחפן בהר ארבל, ושכתבתי כמה מילים על הטימטום שאני מוצא ב"ספורטים של גויים", וכמה ירדתם עלי אז? נו, אז הנה.

 

[אורמור]

אני לא זוכרת שירדתי...

אני יודעת שאני תמיד חושבת שיש וצריך להיות גבול לסיכונים, וכשאנשים בעלי משפחה מסכנים את עצמם לטובת אדרנלין אני...אני... אני כל כך לא רוצה לשפוט, אבל אני נחרדת, וכן אני פוגשת את התוצאות, ואין ולא תהיה סליחה בעיניים הקטנות הכבויות ההן.. הייתי עושה פוסטר כזה באתרים ההם, פוסטר של עיניים שמתגעגעות לאבא. אור

 

[יש ילדות זיגזג]

אמירה בעייתית

למרות הכאב. אנשים בעלי משפחה צריכים להפסיק לעשות את הדברים שהם אוהבים לעשות, כי זה מסוכן? תודי שזוהי אמירה בעייתית...

 

[אטיוד5]

זאת אחת הבעיות ...

שאינך רוצה לשפוט. טוב, כבר דיברנו על זה.

 

[*צופיה*]

אני לא סגורה בעניין...

אבל איפה עובר הגבול ? האם באמת אפשר להתוות אותו ? גבול כללי לכל ההורים באשר הם, או שיש קריטריונים ? דיברת על אבא שהלך בתאונת צלילה. אז צלילה זו חצייה של הגבול הסביר ? לא נראה לי. לא יודעת. לא פשוט.

 

[אטיוד5]

אין גבול ברור

כשאצא היום לעבודה ואסע במכונית שלי 15 ק"מ בכבישי הארץ גם אקח סיכון. זה גם ענין של מה הכרחי ומה לא הכרחי. כשאחליט לצלול עמוק מדי, או כשאחליט לטפס על המון-בלאן כשאני יודע שכל שנה נהרגים שם יותר מאלפית האנשים העולים שמה, אז תקראו לי אדיוט בצדק.

 

[*צופיה*]

כשאתה תחליט...כשאתה תקח סיכון...

זה משהו אובייקטיבי או סובייקטיבי ? מדובר על מה שנראה לך מסוכן או על מה שנראה מסוכן לאדם הסביר (ולא שאני טוענת שאתה לא כזה. לא יודעת. אני משתמשת בזה כאן כביטוי ולא כתיאור אדם מסויים). או שאולי קבוצת ההתייחסות היא הסביבה שלך ? יש לי חברה שיש לה חבורה שבתוכה מי שלא עושה איזה X מסויים - נחשב פחדן. לא בקטע שצוחקים עליו (הם כבר ילדים גדולים) אלא בקטע שלו עם עצמו ויחסית אליהם.

 

[אטיוד5]

יפה לך שאת מסתובבת בחבורת ...

מצ'ואים מטומטמים. תעשי לך כמה X-ים וגם Y-ים חלקם לא ייפקד, וקדימה. את לא זקוקה לאישורי. כבר אמרתי - זה לא אובייקטיבי. יש משהו שנקרא "מבחן האדם הסביר". את חושבת שזה סביר לצלול לעומק W מטרים ושאין בזה סיכון מיותר? - לכי תצללי. באותה הזדמנות תבדקי מה שיעור האופנוענים ורוכבי הטרקטרונים שנשארים בחיים לאחר 20 שנות נהיגה לעומת שיעור הנשארים בחיים מבין הנוסעים במכוניות.

 

[*צופיה*]

זהו ? הפסקת להבין אותי ?

א. דברנו בדיוק על אותו ה"אדם הסביר". אני רק לא בטוחה שבמקרה הזה יהיה קל להצביע על מה האדם הסביר הזה, החבר של שנינו, רואה כמוגזם ומה כלא מוגזם. ב. חברות עוברת בטרנזיטיביות ? כתבתי שיש לי חברה שיש לה חבורה וגו'. זאת אומרת שלכל היותר, בכל אופן ממה שכתבתי, וגם זה לא בטוח - יש לי חברה מצ'ואית מטומטמת אחת.

 

[אטיוד5]

א. תתפלאי. ב. נו באמת.

 

[neuron]

לפחות לילדים האלו היה

אבא שחי את החיים. גם אם לזמן מועט, הייתה שם דמות שכנראה ניתן היה ללמוד ממנה לא מעט על זה שיש דברים טובים בעולם ושהעולם הוא מקום שניתן להנות. מרבית האבות האלו הרי גם בדרך כלל שורדים ומשמשים כהורים טובים יותר- כאלו שמלמדים את ילדיהם ואחרים שגידול ילדים לא מחייב להקריב את חייהם שלהם כקורבן. בעיני מוות כזה, מוות שבו האדם מת למען משהו שהסב לו הנאה, הוא פחות מיותר מלהידרס למוות על ידי ילד בן 17 שנהג מסומם במכונית של ההורים שלו, או על ידי מחבל מתאבד ששירת מטרות אפלות. גם הידיעה שהאבא, דקות לפני שנפטר, עשה דבר שהוא נהנה לעשות ושקרוב לודאי היה באותם רגעים אחרונים חיוך על פניו, יש בה יותר נחמה מאשר הידיעה שהאבא סבל ממחלה קשה שיסרה את גופו ואת מחשבותיו בימיו האחרונים. פשוט מבחינתי אותם דברים שתיארת כמסוכנים הם הם החיים (וכמובן שהחיים הם גם האהבה). היתר, כמו העבודה או הלימודים, מהווים עבור מרבית בני האדם כלא יותר מאמצעי. לא מבקר. מחשבה מעניינת הצגת. אבל לא מסכים איתך

 

[יש ילדות זיגזג]

יפה

 

[אטיוד5]

../images/Emo31.gif

מה שהיה לילדים האלה זה אבא אנוכי ואדיוט שנטל סיכונים מיותרים כשלא אכפת לו אם הילדים שלו "ייזכו" להיות יתומים, כן או לא.

 

[neuron]

אז מה שאתה אומר זה שאבא טוב זה

אבא שהולך לעבוד בתור רואה חשבון במשרד שממוקם מתחת לבניין שהוא גר. ככה הוא לא מסתכן בתאונת דרכים, לכל היותר מ paper cuts. ומה עם אבא שעובד בחברת החשמל בתחזוקת קוי מתח גבוה? או אחד שעובד במפעל שבו נעשה שימוש בחומרים מסוכנים לבריאות שהחשיפה עליהם במינון כזה או אחר היא כמעט בלתי נמנעת? ומה עם מישהו שהוא מפקד טייסת בחיל האויר? האם עליו להמנע מלהיות אבא בגלל שהג'וב שלו מסוכן? אתה יכול לטעון שמדובר כאן בסיכונים של חוסר ברירה. אבל מה עם כל האידיוטים שמעשנים כמו קטר ובעצם מסדרים לעצמם מוות ביסורים בגיל 45-55? ומה עם כל האידיוטים שגונבים רמזור בדיוק שהתחלף לכתום או נוסעים במהירות מופרזת גם כשבת זוגתם ושיירי הבשר שלהם יושבים לידם באוטו? ...חוסר ברירה? סיכונים מיותרים??? "החיים" שאתה שואף אליהם הם מלכתחילה מיותרים.

 

[אטיוד5]

גם המעשנים כמו קטר ...

הם בדיוק מה שאמרת - אדיוטים. אני לא שואף לחיים של אין-מעש. מצד שני גם לא לחיים כ"כ מטורפים שיגדעו את החיים עצמם. "מת עם חיוך על הפנים" היא אמירה שאיננה מנחמת אותי.

 

[יש ילדות זיגזג]

אולי לא עם..

חיוך על הפנים, אבל כשאני נזכרת בחמי שנפטר מייד בתום משחק טניס שהיה אהוב עליו כל כך אני לא יכולה שלא לחשוב שלפחות הוא עשה ברגעיו האחרונים משהו שהוא נהנה ממנו. למרות שהרופאים שלו כעסו עליו, שבגילו הוא עדיין משחק. וגם את הבן שלו איכשהו זה מנחם; הוא אומר שמשחק הטניס היה אהבת החיים של אבא שלו ולקחת לו את זה היה כמו לקחת לו את שמחת החיים.