כילדה שלא סלחה...

מציץ

New member
בחיים לא נוכל להבין

אבל כנראה שהתופעה קיימת : יש אנשים עם משאלת מוות , יש כאלו עם משאלת חיים ויש כאלו שמתנים את החיים באיכותם. לעיתים נראה ונפגוש בני אדם שמתגרים ללא הרף בגורלם בלי שנוכל אפילו להתקרב להבין את מקור התנהגותם (לעיתים אפילו הם לא עצמם לא מבינים).לנו מהצד עשוי הדבר להראות כאילו הם "מנסים להתאבד"(מה שאולי נכון) שכנביט על חייהם מהצד לעולם לא נוכל לנחש או להניח מהו מקור התנהגותם,האם יתכן שמדובר באנשים ש"אין להם מה להפסיד"? לנו עשויים להראות חייהם נפלאים ומושלמים עד כדי קנאה כמעט. ויש גם כאלו שנאחזים בחיים בכל כוחם,חולים קשות.. מרגישים רע מאוד וכואבים כל הזמן.. אולי גם כאלה שנותרו חסרי עניין והנאה כל שהם,והם נאחזים. גם אתזה לא יכול להבין. ויש את אלו שמהמרים על חייהם כנגד איכות חייהם: אלו החולים שמהמרים בניתוחים קשים ומסוכנים מאוד על "הכל או לא כלום". את אלו.. יכול להבין.
 

אטיוד5

Active member
שאין להם מה להפסיד?

באמת כלום. אורמור מתארת אנשים שסה"כ הפסידו עוד כמה שנים עם האשה והילדים. לא ביג דיל. מה זה אשה וילדים לעומת זיון של חתיכה נגועה באיידס? לעומת טיפוס להימאליה? לעומת קריעת בוליביה באופנוע? כלום.
 

ירקרק

New member
קראתי את כל השרשור

ואת מגוון הדעות השונות, בנושאים השונים. כמו שאמרו לפניי, זה אנושי ונורמלי (בכל גיל) לבוא בטענות אל הורה, שלא עשה ה-כ-ל (בעיקר הקשבה ושינוי באורחות חייו, כהוראת הרופא), כדי שיוכל למלא במלואו את המחויבות שלקח על עצמו, להיות הורה לילדיו. המחויבות הזו, להיות הורה, לא מסתיימת כשהילד שלו מגיע לגיל שמונה-עשרה. מעבר לכל החישובים האחרים, על ההורה לעשות הכל, גם כשזה בא על חשבון רווחתו הפרטית, להאריך את זמן חייו, כדי למלא את תפקידו כהורה. בכל לקיחת סיכון (מעבר לנורמליות), על ההורה להביא בין מכלול החישובים האישיים שלו, גם את עובדת המחויבות שלו - מחויבות שלא נגמרת - כלפי אשתו, ילדיו ויקיריו, באשר הם. ירקרק
 
למעלה