שוב, התהליך בדיבור לא קשור לחי"ת אלא לאי ההקפדה על דגש קל
(ואני לא מתכוונת לאי-הקפדה במובן זלזול; רוב הדוברים לא מודעים לכללים ברמה התאורטית) מכיוון שאין הבחנה בין האלופונים אלא מעין האחדה של אותו צליל בכל או ברוב הנטיות. הראיה לכך היא שזה קורה גם בפ"א שלה אין מקבילה "מבלבלת" בעברית.
 
זה תהליך שקורה לשני הכיוונים: הן השמטות במקומות שבהם צריך להיות דגש (לקפֿוץ, לתפֿור, לדפֿוק לעומת לשפּוט, לצפּות, לכפּול), הן דגש במקומות שבהם לא צריך להיות (לכּתוב, לכּסח, לפּטפט) ועוד. אפשר ממש לראות את הנטייהה "מתיישרת" לכיוון מסוים בפעלים מסוימים – ברור לי לחלוטין שהשמטת הדגש הקל ב"לקפוץ" היא בגלל קפיצה, קפץ, קופץ (אבל לא השתלטה על פעלים שגורים ו"יציבים" יותר) לעומת הוספת הדגש ב"לכּתוב" בגלל כתיבה, כתב, כותב, ב"לכסח" בגלל כסח, כיסח וכו' או ב"לפטפט" בגלל "פטפוט" (וגם הפ"א השנייה דגושה, זה עוזר).
 
זה לא קורה תמיד, תלוי עד כמה הצורה התקנית "חזקה" בציבור ולכן רגילים לשמוע ולומר אותה. אני לא הוגה כך (גם לא בחוסר תשומת לב) כי אני לא רגילה לדבר כך מלכתחילה. אני כן רגילה לומר "לכּסח" וכדי להגות נכון אני צריכה להתרכז; אבל למילה כמו "כּיוון" יש רק הגייה אחת בלקסיקון המנטלי שלי, כך גדלתי... אני לא צריכה להתרכז כדי להגות אותה נכון ולכן גם חוסר ריכוז לא גורם לי להגות אותה אחרת.
 
לגבי בלבול בכתיבה, הוא לא "חוץ מאלה שכן מתבלבלים" כי אין בציבור בלבול גורף בכתיבה במקביל להגייה (לא במילים האלה). יש (היו ויהיו תמיד) אנשים שכותבים בשגיאות כתיב מסיבות שונות (תלמידים בראשית רכישת הקריאה והכתיבה, דיסלקטים, עולים חדשים וכו') והמקרים שלהם לא רלוונטיים לעניינו; לכן הדגשתי שאני מתייחסת מפורשות למי שהעברית שגורה היטב בפיו (כלומר דוברים ילידיים בוגרים יותר). אתה טוען לתופעה גורפת, שלא לומר ל"רוב", ולכן דוגמאות נקודתיות אינן רלוונטיות. יש להצביע על מגמה, ואין כאן כזאת (לא בכתיבה).
 
לסיכום: אנשים לא הוגים "כֿיוון" מכיוון שהם טועים לחשוב שזה בחי"ת, אלא מכיוון שרוב צורות הנטייה שהם רגילים אליהן (מכוון, לכוון) כמו גם הגייה רווחת של שם הפעולה בתוספת אות יחס (לְכֿיוון בְּכֿיוון) הן בכ"ף רפה. אגב, יש גם כאלה שהוגים "מכּוון" (גם כאלה שמעתי) והם לא הוגים 'כיוון' בכ"ף רפה בתחילת המילה.
