דומני שהתשובה הטובה ביותר לשאלתך תינתן לך בקראך במלואה את
התשובה הרלוונטית של האקדמיה לשאלה זו. [הערה המילים הצבועות בכחול הן קישור לתשובת האקדמיה. הקש עליהן ותגיע אליה].
על כל פנים, הסיכום של האקדמיה בנושא הוא זה (ציטוט):
בעברית ימינו הכלל הוא שאותיות בגדכפ"ת דגושות בראש המילה, וכך נוסחה החלטת האקדמיה: "בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך, מילת יחס או מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל."
עם זאת לתופעה של רפיון אותיות בכ"פ לאחר מילים המסתיימות בתנועה נותרו בפינו שרידים מעטים בביטויים שגורים. את הבולטים שבהם הוציאה האקדמיה מגדר הכלל בקבעהּ כך: "יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'."
הערה לאיתי:
דומני שלא ניתן לנקוט אמירה כאמירתך: "וכך גם כאן אם המילים נקראות בשטף מחובר: הוא כיוון (כמו: "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן"), ואם נקראות בהפסקה (שיכולה לבוא לידי ביטוי באינטונציה): הוא כּיוון.",
שכן אם נעשה כך ניאלץ גם לומר שנכון להגיד (אם אומרים זאת ברצף): אני
בֿחנתי את הנושא, אני
פֿתחתי את הדלת, הילדה
כֿתבה במחברת - ואז אנה אנו באים?!
