זו מדיטציה מסוכנת! ../images/Emo11.gif
לפחות לאנשים מסוימים. לפחות לי. ניסיתי אותה, ואני יודע מה שהארי ידע בלי לנסות. אני אסביר. זה התחיל בכך שכיביתי את כל האורות בחדר, ובדרך לכרית המדיטציה (זו שרקום עליה דיוקנו של המהרישי) נתקלה כף רגלי היחפה בשולחן. זעקות הכאב שלי פילחו את האפילה, ורק הקללות בסנסקריט הזכירו לי את מחוייבותי הבלתי מתפשרת לחיים הרוחניים ואת העובדה שכדי להגיע אל האושר, צריך לצלוח את אוקיינוס הסבל. צלעתי אפוא לכרית, התיישבתי בניחותא כפי שהמליץ הדוקטור והיישרתי מבט לעבר החושך. לאחר מספר דקות החלו להגיח כל הסחות הדעת הרגילות, כל הפחדים הישנים שלי שאיש אינו אוהב אותי, שאני לא מספיק טוב, ושאולי ספק האינטרנט שלי מתעד את אתרי הסקס שאני פוקד מדי לילה. מובן שלא נקשרתי למחשבות אלו, אלא התייחסתי אליהן כאל סימפטומים בלבד. זכרתי שמה שחשוב הוא רגע ההווה, ושכל הרעש בראשי הוא רק דיאפרגמה אנרגטית או משהו כזה - לא זכרתי את המינוח המדויק. המשכתי לסגור את פי, לנשום מהאוזניים תוך שמירה על איזון הלחץ בין הריאות לקיבה ולהביט פעור עיניים באפילה. בשלב זה התחלתי לדמיין דברים. לנגד עיניי עלו מתוך האופל דמויות שונות מעברי: שפרה, המורה לספרות, שאהבה להגיע לכיתתי שטופת ההרומונים במחשוף עמוק (12 צול) ותמיד כישפה אותי בפאתוס שלה, גם אם הקריאה את רשימת השמות; פטמה (שם בדואי - השם האמיתי שמור במערכת), החברה הראשונה שלי מגן חובה, שהסכימה לוותר על בתוליה אם אוותר לה על התור בנדנדה (כמובן שלא הסכמתי, פחחח); הנערה שפגשתי בחנות המכולת, שהיתה תמימה-למראה ממש כמו בת השכן ממול, עד שהתברר לי שהיא אכן בת השכן ממול... ואפילו החתול שלי, שפיץ, שנעלם יומיים קודם לכן, הופיע מולי, כשהוא נועץ בי מבט מאשים. המשכתי להביט בחושך, תוהה מתי ייפסק מחול השדים הזה. אולם החתול הביט בי בחזרה, מסרב להיעלם. נעצתי בו מבט רגוע, מצפה שהוא יימוג כמו אותו צ'שייר, אולם החתול הזה לא רק שלא חייך, אלא יילל והתקרב אליי. התברר לי ששפיץ שלי אכן חזר, לא מתוך התת-מודע אלא מתוך פחי הזבל, שם עסק כנראה ביומיים האחרונים בקרבות רחוב ובתחרות נואשת על ליבה של החתולה הביצי'ת של השכונה. הוא היה רעב מאד ושרוט מאד, אבל אני כבר חציתי את איזור הדמדומים של התודעה ולא התכוונתי להפסיק דווקא כעת את המסע לעבר תהומות החושך. נשמתי עמוק והמשכתי למדוט. בשלב זה כנראה צללתי למעמקים לא נודעים. מתוך האפילה הדהד קולה של האמת: קו... קו... קו.... כמו ספינה עצומת מימדים המפליגה מעבר לזמן, גומעת מרחקים כבירים וקול צופרה הולך מקצה העולם ועד לסופו, מכריז על רגע בתולי, ראשוני, משבר את אמות הסיפים של שרידי ההתנגדות האחרונים וממוטט את החומות שבנתה במשך גלגולי חיים כה רבים התודעה המתגוננת, הנפחדת, המרוסקת... קו... קו... קו... היה זה צליל עדין, מלטף, בעל איכויות של אום אך עם טקסטורה עמוקה ומלטפת יותר. ידעתי שכעת עומדים חיי להשתנות. לא עוד לילות חסרי תנומה מול המסך, לא עוד מחשבות על שפרה , לא עוד מזון חתולים יקר לשפיץ כפוי הטובה... קו... קו... קו... נזכרתי ברגע בו הגיע הבודהה לנירוונה. תהיתי האם גם עליי ייפלו מיליוני עלי כותרת של פרח הלוטוס, ואיך לעזאזל אני אנקה אחר כך את כל הטינופת. הנחתי שהאנרגיות המיניות שלי יתועלו כעת לאפיקים חיוביים יותר, ושאוכל להישאר שווה נפש לכל תהפוכות החיים... קו... קו... קו... חידדתי את חושיי, והייתי נכון לקבל את כל מה שיבוא: את האמת, האושר האינסופי, היכולות העל-טבעיות לעוף, לקרוא מחשבות, לחדור דרך קירות, להיכנס לאתרים-בתשלום בלי לשלם... קו... קו... קו... הצליל התחזק והחל להיות ברור יותר, נוקב יותר. לא יכול להיות... עיניי נפערו בתדהמה כפי שלא נפערו מעולם, פי נפתח בחוסר אמון כפי שלא נפתח מעולם, לשוני השתרבבה החוצה כמדי לילה - קו... קה... קו... לה... מה קורה כאן? האם זו המנטרה האישית והסודית שלי?! האם זה מה שיעשה אותי מאושר? אבל... איך... כאילו... דה... אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב. האנשים עם החלוקים הלבנים מאד נחמדים אליי, והם מבטיחים שתוך זמן קצר אוכל להשתחרר. טוב, את זה כבר שמעתי בהרצאות המבוא לא פעם. ובכל זאת, אני אופטימי. הם הראו לי מחקרים מדעיים והוכיחו לי שהכל יהיה בסדר. אני יודע שהפעם אהיה זהיר, ולא אנסה לתרגל כל מיני טכניקות מוזרות. יש לי את המנטרה שלי, והיא תספיק לי כדי להיות בריא ומאושר. "כיבוי אורות"? לא, חביבי, אני עם ההרפתקאות האלה גמרתי. איך שאני יוצא מכאן אני אעשה צ'קינג, והכל יהיה בסדר. קוקה קולה, טעם החיים!
