מלאך יקר וחביב!
רחוק אני מלהטיף מוסר. אני קורא את דבריך בצער ומבין ללבך. למרות השאיפה לפתיחות לא כל הורה מבין את נפש בנו. בהשקפתי בעניין "יציאה מהארון" תמיד טענתי "אל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". אינני חייב להצהיר בראש כל חוצות: "אני הומו!" גם לא השכלתי להבין, מה טעם בכך. אינני דוגל בהסתרה מוחלטת של הנטייה אבל גם לא בהכרזות בומבסטיות. לכל היותר לו היו מתעוררים סימני חשדות לנטייה, הייתי פותח בדברי כיבושין כמו: אין לי דעה מגובשת בעניין אבל בהחלט אני סבור, שיש לתת לכל אדם את הבחירה החופשית, כיצד להתנהג עם נטייתו כל עוד איננו פוגע בציבור. במשפחתי הקרובה כנראה אימי ואחותי יודעים שאני הומו אבל מעולם לא דיברנו על כך בגלוי. הייחסים בינינו הם מצוינים ובמיוחד היום - למעלה משלושה חודשים לאחר התאונה, ששינתה את מהלך חיי. אימי הקשישה למשל כך כך רוצה לעזור לי, עד שמבלי לחשוב לעומק הציעה לעבור להתגורר אצלי. במה תוכל לעזור? לתת לי אופטלגין נוסף לשיכוך כאבים? ב"ה יש לי מטפל, שמשרת אותי יפה ועושה דברים רבים, שהאמא לא תוכל לעשות. מדי יום יש בינינו חילופי שיחות טלפון להתעניינות בשלומי. אחותי, שהיא ניגוד גמור אליי מהבחינה הדתית, פועלת במישורים רבים במסירות נפש כדי לעזור לי להתגבר על כל המשוכות בדרך להשגת זכויות מהביטוח הלאומי ומחברת הביטוח של הנהגת הפוגעת. אז תאמר לי, מלאך נפלא: משפחה כזאת אפשר לעזוב? לעולם לא. יתכן, שההורים שלך טועים בגישתם כלפיך, אבל הפ ההורים שלך ואמורים לדאוג לך בכל צרה שלא תבוא. כמובן אינני מתייחס למקרים חריגים, כפי שנתגלו בעת הרצח הנפשע ב"ברנוער", כי אלה באמת מקרים חריגים, ומהורים כאלה באמת ראוי להתרחק. לא לשנוא אותם, חלילה, אלא לנהל חיים עצמאיים משלך ולהמתין, שההורים ייזכרו בבנם וישאו אותו על נס בלא כל קשר לנטייתו. מכל הדברים הללו נשמע, כאילו אני יועץ פסיכולוגי, ולא כן הוא. בסך הכל כתבתי אותם מהרהורי ליבי. אולי באמת היה כדאי, שתתייעץ עם פסיכולוג, ואם אתה עדיין חייל, תוכל לקבל במסגרת השירות הצבאי (שים לב: פסיכולוג ולא פסיכיאטר). אני רוצה לאחל לך, שבמהרה תגיעו להבנות ותתרגלו לכבד זה את זה (גם ההורה חייב לכבד את בנו). חוץ מכל זה אילו ידעת, באיזה מצב אני כותב הודעה זאת, לאחר שאמש ביצעתי תנועה סיבובית לא בריאה של הרגל החולה, ואילו הבוקר שפכתי על עצמי מים רותחים בניסיון להכנת קפה באופן עצמאי, ומשני המקרים הללו אני סובל מכאבים עזים עד כדי כך, שהיום לא יצאתי מהבית כלל אף לא לתפילות או לשיעור. ו... לא! אינני מצפה לאמפטיה או לרחמים. אני חש הקלה אישית בכל פעולה, שאני יכול למען הזולת. זה בנפשי מאז ומתמיד. שיהיה לך לילה טוב, ושתזכו אתה והוריך למצוא מסילות זה כלפי זה, והאמן לי, שבשורה טובה תקל על מצבי עוד יותר. לפחות במישור הנפשי.
