כותבי שירים

[Barmelai]

גם אני

מספח מיידית את ג'וני מיטשל ופול סיימון לרשימה שלי

 

[AeroTom]

אוקי

דילן ויאנג קודם כל כמובן. כ לאחד מהם כותב ומבצע שירים בהמון רגש ואמיתיות. שירים שבאמת שואבים אותך, עם המילים החזקות או שמדברות עליך, יחד עם המלודיה, שפשוט שובים אותך. יאנג כיום יותר קשור אלי אישית. במיוחד בשנה וחצי האחרונה, אני פשוט מרגיש בכ"כ הרבה שירים שלו שאני מבין את המילים. שאני מבין את מה שהרגיש כשהוא כתב אותם, את הרגש הזה והחיבור של המנגינות יחד עם ה-Lyrics שלו שיכול להביא אותי לא מעט לדמעות אפילו או פשוט הבנה אישית גדולה עם השיר. כאילו הוא כתב אותו עלי לפעמים. טום פטי. אחד האמנים היותר מוכשרים שהכי לא שמים אליהם ממש לב. אלי הוא מדבר חזק וברור. אני כנראה מהאנשים היותר בודדים במדינה שלנו שמכיר את המוזיקה של פטי הכי עמוק שאפשר. יש לי את כל האלבומים שלו ושל ה-Heartbreakers ואני חושב שבמיוחד המילים שלו והיצירות בולטות ב-3 אלבומי הסולו שלו: Full Moon Fever Wildflowers והאחרון - Highway Companion. אבל ממש לא רק. כי האומנות יצירה שלו עם המילים שאני נורא אוהב והמלודיות, שונות אצלי עם חיבור של אמנים ולהקות אחרים שהחלו את דרכם בשנות ה-70 ופעילים עד היום. כי פטי מבחינתי רק השתבח עם השנים...אני יותר אוהב את האלבומים המאוחרים שלו (ושל להקתו) מאשר המוקדמים...אפשר למצוא המון שירים עם עומק גדול ורגשי במילים והמוזיקה במיוחד באלבומים כמו Wildflowers וב-Echo וגם ב-She's The One, פסקול הסרט שהוא בעצם אלבום סטודיו של הלהקה (שכנראה מאוד מוצלח ומאוד בלתי מוערך גם, בגלל שהוא מלא גם ב-Outtakes נהדרים מההקלטות של Wildflowers). היצירות של טום פשוט מדברות אלי. להרבה אנשים הוא נראה כאמן פשוט או חסר ייחוד. במיוחד בארץ. אלו כנראה אנשים שלא מכירים הרבה מעבר ל-Greatest Hits המוכר של הלהקה. לפטי יש קסם שגם מוצא את עצמי מחבור אליו מאוד אישית. כריס רובינסון. נכון, הוא גולש קצת מהתחום של הפורום, אבל כרגיל עם מה שקשור לבלאק קרואוז זה מותר (כי זה ממשיך את הקו שאנחנו אוהבים של פעם וגם כי אני המנהל ואני מרשה, ואני יודע מה טוב בשביל הפורום

). האחים רובינסון הם תמיד היו הכותבים היחידים ויוצרים היחידים של המוזיקה של הלהקה. הם לבד כתבו את כל השירים באלבומים, כריס על ה-Lyrics וריץ' על הגיטרה. ההתמקדות שלי פה היא אבל על כריס לבדו. יש לו עוצמה וחוזק מוזיקלי שאני פשוט מאוהב בהם. שומעים את זה בהרבה שירים של הלהקה וגם בהרבה קאברים נפלאים שהם מבצעים. בזמן שהקרואוז היו בפירוק כריס הוציא 2 אלבומי סולו: New Earth Mud ו-This Magnificent Distance. שני אלבומים שבאמת בולט בהם כוח היצירה שלו, הכתיבה והמלודיות גם. בין אם זה הסביבה של הרוקנ'רול, השפעות הפולק והנשמה, הבלוז וכל מה שיוצא ממנו עמוק בפנים החוצה בהתפרצות גדולה של כוח מוזיקלי שעם הקול הענק שלו תמיד עובד. האלבום השני פה שמוזכר הוא יצירת מופת של אמן גדול. הוא מכרה זהב שמחכה שיגלו אותו. יצירה של מוזיקאי כותב שירים מחונן להפליא, שמבצע אותם ברגש גדול. אפשר לשמוע גם את אלבום ההופעה האקוסטי של האחים רובינסון שיצא השנה כדי לשמוע את העוצמה הזאת. גם באלבומי הקרואוז כמובן. תשמעו שירים כמו: Cursed Diamond Ballad In Urgency Descending Bad Luck Blue Eyes Goodbye Thorn In My Pride Tornado Seeing Things Feathers Bring On, Bring On Wyoming And Me ועוד ועוד...תסתכלו על המילים ותאזינו. שירים שמאוד מראים את החוזק המוזיקלי של מר רובינסון. את התקופה שכנראה היה בה בזמן שכתב אותם. המילים של כריס מזכירים לי לפעמים את יאנג. במובן הזה של החיבור האישי אליהם. כאילו שה-Lyrics פשוט מובנים לי לחלוטין בעוצמה גדולה. יש עוד, אבל ה-4 שהזכרתי פה הם כנראה הכי משפיעים עלי ושהכי אהובים ומדברים אלי במובן האישי. בהבנה של המוזיקה. של כל מילה שכתבו, של כל תו שהלחינו. הבנה שיכולה להוציא ממך הרבה רגשות, כמו שמוזיקה יודעת לעשות כשהיא כתובה ומבוצעת ככה ומדברת אליך.

 

[melancholy man]

כמה שמות...

קרול קינג וגרי גופין, כן כן, קרול קינג וכן היא עדיין נורא משעממת, אבל ככותבת שירים, לפני שהפכה למלכת הנערות המלאנכוליות באשר הן משלמות שכר דירה לחדר וחצי במרכז ת"א (כלומר לפני שהיא הקליטה את טאפסטרי המרדים), קרול קינג יחד עם השותף שלה, היו צמד כותבי השירים מהגדולים בהיסטוריה, בהרבה מובנים הם עזרו לנסח איך צריך להשמע שיר פופ בעולם הרוק אנד רול ועיצבו את השפה המוסיקלית של דור שלם, בין ההצלחות הגדולות שלהם, אפשר למצוא את ה Porpoise Song הפסיכדלי המופלא של המונקיס (שימו לב פסיכדלי ומופלא והמונקיס, זה לאו דווקא סתירה...) Up on the Roof ו "(You Make Me Feel Like a) Natural Woman." הקלאסים ומה שבעיני הוא יהלום הכתר של שיתוף הפעולה בינהם: Wasn't Born To Follow של הבירדס (וכמובן עוד אלפי אחרים בהם להיטי ענק). יש משהו מלא חום שמדבר לכל אחד בכתיבה שלהם, אחר כך, קינג קצת התכנסה בתוך עצמה מה שאיפשר לה להיות סוג של מלכה אינטימית כזאת, אבל כשהיא וגופין כתבו להיטי פופ לכאורה מטופשים, הם כתבו דברים ניצחיים שמרגשים אותי היום. Buddy Holly הכוכב הכי גדול בתולדות הרוק, לפחות מבין אלו שנראים כמו דרו קרי.., באדי הולי אולי עיצב יותר מכל אחד אחר (חוץ מצ'אק ברי) את דמות זמר הרוק שכותב על חייו ואיחד, אולי באופן סופי את תפקיד הכותב ותפקיד המבצע, השירים שלו הם מופת לכתיבה של רוק אנד רול ודגם לפיו כל השאר הסתדרו, לשיאו ככותב הגיע הולי בעיני ב That'll Be The Day (אותו הוא כתב יחד עם חברו Jerry Allison) אחד משירי הרוק הפשוטים והטובים שנכתבו אי פעם, זה אולי נראה לנו תמים ולא מעניין היום, אבל זה היה לא פחות ממהפכני (בטח לבחור מלאבוק טקסס) כשהשיר יצא, ואותי זה מצליח לתפוס עד היום. בוב דילן, כן כולם כתבו דילן, אבל לעשות איזושהי רשימה של כתובי שירים ולא להכניס לתוכה את דילן, זה כמו לעשות רשימה של מחזאים אנגלים בלי שייקספיר, או של סוכני נדל"ן ירושלמים בלי אולמרט, אפשר לעשות את זה, אבל זה מחטיא את הנקודה לגמרי... דילן עם כל השינויים שלו, תמיד כותב מהבטן תמיד מצליח לשלב רגש ואינטלקט ויותר חשוב, הוא פשוט משורר, אולי אחד הגדולים במאה האחרונה. דילן הוא אמן של מילה שלא מאוהב במילים של עצמו הוא גם היחיד שיכול לכתוב "מילים גדולות" ענקיות ממש ועדיין לא להשמע מגוחך שהוא עושה את זה. לנון ומקרטני, כל מי שכתב עד עכשיו ברשור ולא הזכיר את לנון ומקרטני, שיסתכל טוב טוב במראה, אני לא הולך אפילו להסביר את זה.. ריי דיוויס, אולי האהוב עלי מכולם, איש חכם, מלא קסם שמצליח לתפוס בכמה מילים וכמה בתים, מציאות שלמה, דיוויס, מעולם לא וויתר על הפשטות, ומצד שני, גם מעולם לא ויתר על האמת האומנותית שלו, הוא אולי היחיד שהצליח לתפוס את שני אלה בבת אחת, אולי, הגדול מכולם. סיד בארט, נו באמת??? רנדי ניומן, משורר, מוסיקאי, מקורי, מרגש, מרגש, מעניין, צריך עוד? ג'אגר וריצ'רדס, גדולי הכותבים בעולם הרוק נקודה! עם מנעד ועומק רגשי הרבה יותר גדול ממה שתמיד הערסים שלהם מאפשרת ועם יכולות מוסיקליות ללא תחרות ובעיקר עם השילוב הסופר סקסי של רגישות וקשיחות. הם באמת כתבו את הספר לאיך כותבים שיר רוק, כל השאר הכי הרבה הבינו את מה שהיה כתוב שם. ניל יאנג, מה שכתבתי על דילן תקף גם כאן, בתוספת קטנה, כמוסיקאי יאנג עולה על דילן, אבל זה לא ממש חשוב אני בטוח ששניהם היו מסכימים על זה. ג'ון פוגרטי, פשוט, יעיל, חכם ומלא אנרגיה, מה צריך יותר מזה? עשרות להיטי ענק? גם זה יש לו, שירים עמוקים? אצל פוגרטי אפשר לקחת אותם לפי משקל, לחנים שמגדירים מחדש מה זה רוק? לפוגרטי יש פטנט רשום על זה, בקיצור, בואו לדוד ג'ון ותלמדו איך עושים את זה כמו שצריך. רוברט פלאנט וג'ימי פייג', באוסקר יש קטגוריה נפרדת ל"עיבוד תסריט ממקור אחר", כל לד זפלין היא עיבוד שיר לפי לחן ומילים של מישהו אחר, אבל איזה עיבוד? אין עליהם. רציתי עשר וכבר הגעתי לאחד עשרה, אני אפסיק לפני שיגרם נזק מוחי בילתי הפיך...

 

[Barmelai]

אתה לא יודע כמה צדקת

הלכתי למראה, הסתכלתי טוב טוב, בדיוק במרכז בין העיניים הזדקרה לה שערה עבה וארוכה מהמותר, לא כוחות מול הפינצטה של אשתי אבל מסתבר שלנון/מקארתני עדיין נוגעים בנימים שלנו, לעתים עד דמעות.

 

[Papa Johnny Road]

!Take off your clooothes and have a good time

כל יוצר ששם את המילה mama בשיר שהוא כותב הוא יוצר כלבבי. הנה ארבעה יוצרים לדוגמית שאהובים עלי מאד: נתחיל עם Lowell George מ-Little Feat, גם זמר טוב וגם נגן סלייד טוב בשיר שהוא כתב Fat Man In The Bathtub. אי אפשר שלא לאהוב את הבית הראשון מהשיר הזה:

Spotcheck Billy got down on his hands and knees, and he said Hey, mama, hey, let me check your oil, all right?" and she said, No, no, honey, not tonight. Come back Monday, come back Tuesday, and then I might.​

ואי אפשר בלי דילן הגדול עם אחד השירים האהובים עלי Though Mama עם שתי השורות האלו:

Tough Mama, meat shaking on your bones I'm gonna take you down to the river and get you stoned.​

ורוברט ג'ונסון הגדול מכולם (חולה על התימני הזה) עם השיר Stop Breakin' Down The Blues:

Now, I can't walk the streets, now, to consolate my mind, some pretty mama, she start, breakin' down Stop breakin' down, please, stop breakin' down Now, the stuff I got'll bust your brains out, baby, hoo hoo, it'll make you lose your mind​

ועכשיו ה- Funkadelic עם השיר Red Hot Mama הגאוני. הקרדיט מתחלק בין ארבעת המופלאים: George Clinton/Grace Cook/Eddie Hazel/Bernie Worrell. הנה שלושה בתים ראשונים מהשיר הזה:

Red hot mama from Louisiana Thumbin' her way to Savannah She been cooped up too long Red hot mama lookin' to the city Taxi dancers and big time spenders She's been groovin' Red hot mama was gettin' down Scoping the places where fun to be found She was smokin'​

זהו לבינתיים...

 

[AeroTom]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif גדול על Lowell George

ותודה שהזכרת לי אותו, כי אין לי מושג למה לא ציינתי אותו בבחירות שלי. ארבעת האלבומים הראשונים של Little Feat מלאים ביצירות גדולות של הבחור (אני עוד להשלים את האחרונים איתו בלהקה ואת הסולו שלו). היה מהמוזיקאים היותר מוכשרים שהיו כאן ושכמה שיותר אנשים צריכים להכיר. אני התאהבתי ב-Little Feat השנה ממש מהר, וזה הרבה בגללו והתרומה שהייתה לו בלהקה. לשמוע את Willin שלו, את Roll Um Easy, את Two Trains...קשה שלא לאהוב את המילים שלו ב-Trouble, ועוד המון רצועות באלבומי הלהקה. פשוט מוזיקאי חופשי ונפלא, שכותב ומבצע ישר מהנשמה החופשית הזאת שאני מאוד אוהב (ול-Little Feat בהחלט יש את זה).

 

[Papa Johnny Road]

אההללן ששון

באמת התפלאתי עליך איך לא הזכרת את האדם הגדול הזה. בדיוק עכשיו אני שומע את Dixie Chicken מתוך הופעה של ליטל Fיט ב-Fox Theatre האגדי באטלנטה (23 למאי 1975). Bonnie Raitt מתארחת בהופעה הזאת ל-4 שירים. החתולה הזאת יודעת לעשות את זה בסלייד גיטאר ביחד עם לאוול ג'ורג' (והג'ינג'ית הזאת גם היא Red Hot Mama למרות שב-15 שנים האחרונות היא די נחלדה). אהה וגם שכחתי את Rag Mama Rag של The Band. אין על הפסנתר המהיר של ריצ'ארד מנואל ז"ל.

 

[AeroTom]

אני מרביץ לעצמי כרגע ומבקש סליחה מ-Lowell

שם למעלה שברח לי בבחירות הראשוניות...מוזיקאי ויוצר גדול. הוא ו-Little Feat הם מהדברים החדשים היותר משמחים שנכנסו לי לחיים בשנה החולפת. כ"כ שמח שגיליתי אותם. הם עושים לי את זה כמעט בכל אספקט מוזיקלי שאני אוהב ונמשך אליו.

 

[ציףציף1000]

mama told me not to come

רנדי ניומן.

 

[ציףציף1000]

רגע, גם לפיל קולינס היה איזה שיר עם mama, לא?

 

[Papa Johnny Road]

גם לאטה ג'יימס

Tell Mama, למרות שכולם זוכרים את הביצוע של ג'ניס ג'ופלין לשיר הזה.

 

[Barmelai]

באמת גרסיה מפתיע עם החיבה שלו לפיל קולינס

1. I can't see you, mama But I can hardly wait oh To touch and to feel you, mama Oh, I just can't keep away In the heat and the steam of the city Ooh, it's got me running and I just can't brake So say you'll help me, mama 'Cause it's getting so hard, ooh (MAMA) 2. Oh mama, Please would you find the key. Oh pretty mama, Please won't you let me go free. I thought I was lucky I thought that I'd got it made. How could I be so blind? (MANY 2 MANY)

 

[melancholy man]

תודה

שלא שמת לינק ל youtube באמת תודה.. אגב, האלבום הכי טוב של ג'נסיס. (ואני משתמש במילה טוב בחופשיות גדולה במיוחד כאן(.

 

[Barmelai]

תזהר אני עוד עלול להתחרט

 

[Metheny]

Many Too Many שיר מעולה

אחד מהשירים היותר נשכחים שלהם.

 

[Liorking]

יש כמה

אני לא מקשיב כ"כ הרבה לזמרים/כותבי שירים הרבה, יש לי 3 דיסקים של דילן: Blonde on Blonde שמאוד אהבתי, Freewheelin' שהוא גם טוב אבל לא שמעתי מספיק, Desire שלא כ"כ התחברתי אליו. מתישהו אני אכיר את דילן יותר לעומק, השירים שלו עושים לי צמרמורת כל פעם מחדש. בלי להשוות בכלל לדילן, גם ברוס ספרינגסטין נחמד. אני מכיר רק את Born in the USA ועוד כמה שירים, אבל די אהבתי את האלבום, אם כי הפומפוזיות שלו יכולה לעצבן. אני מקשיב הרבה לכותבי שירים שכותבים ללהקות שלהם - לנון ומקרטני יודעים לכתוב שיר בלי להתאמץ, מיק וקית' יכולים להיות במקום שני (שני לביטלס זה כמו ראשון). בתור אחד שפינק פלויד היא הלהקה האהובה עליו, אני מאוד אוהב את השירים של ווטרס (וגם גילמור ורייט). פייג'/פלאנט גם טובים, אבל הם לרוב כותבים בסגנון רוק'נרול, חוץ מ-Stairway to Heaven ועוד כמה גדולים הם לא לגמרי "כותבי שירים", אלא פשוט רוק'נרול נהדר.

 

[strangebrew]

יש שני מלכים בלתי מעורערים..

שהם כמובן סיד בארט וניק דרייק, שניהם היוו כזאת השפעה עצומה על החיים שלי ועל הדרך שלי כיוצרת שבשיא הכנות אני חושבת שחיי אינם בלעדיהם. אולי קצת מוקצן, אבל זאת האמת לאמיתה. שניהם נוגעים באותו הרגש הראשוני המאוד עמוק של העצב, הניכור והבדידות אבל משתי גישות שונות לחלוטין. בעוד ניק דרייק מחבק את העצב שלו, משלים איתו והופך אותו לחומר שיוצר את הבסיס לכל היצירה שלו, סיד בארט מחביא אותו, מסתיר אותו ושם עליו מסכות קרקסיות וצבעוניות. אך יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהעצב של סיד בארט, הוא תמיד שם, אי שם, שוכן באפלה ומחכה לפרוץ החוצה. זרמים תת מודעים של עצב מהול בתמימות ולא משנה כמה הוא ינסה להסתיר אותו בעולמות אחרים, העצב כל כך גדול שזה בלתי אפשרי. מה שכן, הנסיונות שלו כל כך טובים מצד אחד ומדכאים מצד אחר.. כי הוא אולי חושב שהוא מצליח להסתיר אבל אנחנו חשים באמת. אנחנו מרגישים כל תנודה בקול שלו ואנחנו יודעים מה מתחולל במוח המעוות שלו, המוח הכל כך גאוני שלו.. ואולי זאת בעצם חלק מהגאונות שבו. הוא אפילו לא מודע לזה, הוא פשוט כזה. אי אפשר להמציא מישהו כמוהו, הוא חייב להיות קורבן של הנסיבות, הזמן והמצב. כשאני שומעת אותו אני מדמיינת אותו יושב בחדר ההקלטות עם איזה תלבושת משוגעת מהסיקסטיס, בוהה בתקרה עם המבט הריק שלו בעיניים ופורט על הגיטרה, ואפילו לא אכפת לו שהוא מזייף, זה הרי לא עקום, זה מעוצב.. ולגבי ניק דרייק, אני שמחה לבשר לכם שמצאתי את הפוזה המושלמת לשמוע אותו. אני יושבת על החוף, בשעת צהריים מאוחרת, מדליקה סיגריה ונושאת מבטי אל הים הגדול, הים שגורם לי להרגיש כל כך קטנה, וניק דרייק מחבק אותי אליו וזה כמעט כאילו שאנחנו באותה הצרה ביחד. כל כך קל להזדהות איתו, כל כך קל ליפול איתו שזה בכלל לא מפתיע שהוא התאבד. אני רק שמחה שלפני הטרגדיה ההיא הוא ניתב חלק מהעצב הזה למוזיקה הנהדרת שלו, אצלו זה שילוב קטלני של גיטרה נוגה ומלטפת ומילים חודרות ללב כמו שבאמת אין לאף אחד אחר. אנשים לא מעריכים את זה, אבל ניק דרייק היה גיטריסט מחונן בחסד עליון, השירים שלו הם בין הקשים לנגינה, ול90 אחוז מהשירים שלו יש כיוון שונה בגיטרה, מה שהופך את כל העניין לסופר מורכב. בגלל זה אגב הוא לא הירבה להופיע. עד שהוא היה מכוון את הגיטרה בין שיר לשיר אנשים היו מתחילים לדבר ולאבד עניין בהופעה שלו. אפרופו, מישהו יודע על אלבום הופעה שלו? אני חושבת שהדבר שהכי הייתי רוצה למצוא בחיים האלה זה את הצלע השלישית לשני המוכשרים האלה, ועם כל האהבה העזה שלי לדילן ולכהן הם לא מתקרבים בתחושות ששני הקודמים גורמים לי להרגיש.

 

[ציףציף1000]

למיטב ידיעתי, דרייק לא הופיע בגלל הביישנות

ולא בגלל הצורך לכוון את הגיטרה. קניתי את הביוגרפיה החדשה שלו, כשהייתי בלונדון, אך טרם הגעתי אליה; בטח יש שם משהו על זה. דרייק הופיע רק פעם אחת בחייו בהופעה "רשמית", אבל כשהיה סטודנט בקיימברידג' הוא ניגן בפני חברים. אם היתה הקלטה של הופעה כזו היא כבר היתה רואה אור. כיום חברת התקליטים מגרדת את תחתית החבית בכל מה שנוגע להקלטות שלו: אפילו הקלטות-בית שלו עם אמו ואחותו, מוצאות על גבי דיסקים, ומי יודע, בעתיד אולי יוציאו הקלטות שלו מנגן במשולש בגנון. מצד שני, די תמוה שאין שום סרטים מצולמים שלו (מלבד כמה שניות, כשהיה תינוק). דרייק וחבריו לספסל הלימודים לא באו ממשפחות עניות, ובוודאי למי מהם היתה מסרטה, בסוף שנות השישים. לדרייק ולסיד בארט יש מכנה משותף אחד - חוץ מזה שהם בריטים ומתים, כמובן - וזה שבעיני הציבור הרחב הם היו נעלם בחייהם (מלבד תקופה קצרה אצל סיד) וגם שנים רבות לאחר מותם. דרייק היה אלמוני לחלוטין עד אמצע שנות השמונים, אז החלו אמנים שונים לאזכר אותו. העתונות גילתה אותו רק לפני כ-15 שנה, ואחריה הציבור. מי שעשה יותר מכל להפיכתו של דרייק לשם דבר היה המבקר איאן מקדונלד. הוא כנראה זה שהכניס את הערך על דרייק ל"אנציקלופדית הרוק של ה-NME" בסוף שנות השבעים, וכך השאיר את שמו בתודעה בבריטניה. בסוף שנות התשעים הוא כתב על דרייק את המאמר המוביל, ב-MOJO, שהביא לעניין רב בו. בארה"ב לא ידעו מיהו עד לפני כ-10 שנים או פחות, כאשר חברת מכוניות מסויימת השתמשה ב-Pink Moon ברקע פרסומת שלה למכונית לצעירים, וכך החל העניין בו שם. בראד פיט קריין תוכנית רדיו עליו, והיום כל צעיר/ה נוג/ה מחזיקה את אלבומיו בבית. מתקפת ה-reissues של חברת התקליטים, נובעת מהעניין הגובר בו, בלבד; בחייו, הוא מכר רק כמה אלפי עותקים מאלבומיו. הסיפור של סיד לא פחות מעניין: מלבד עתונות המוסיקה בבריטניה ובכמה מדינות במערב אירופה (צרפת, הולנד, סקנדינביה) שם הפלויד הופיעו בשנת 1967, שמו של סיד לא היה מוכר בכלל לציבור עד לפחות Wish You Were Here. הפלוידים לא הזכירו אותו בראיונות (המעטים) שנתנו. עד היום הוא יחסית אלמוני בארה"ב. אולי זה קצת השתנה אחרי מותו, ועם התוכניות החדשות על הפלויד שהופקו בשנתיים האחרונות, בעקבות live 8 (למשל, את Seven Ages of Rock הקרינו ממש לפני כמה ימים ב-VH1 שם). אבל עדיין להערכתי מרבית ציבור האוהדים של הפלויד בארה"ב, אלו שיש להם את "החומה" או את "דארק סייד" בבית, לא יודעים מיהו.

 

[melancholy man]

איזה יופי כתבת.

יש משהו בבישנות והטרוף העצוב של שניהם שנמצא מתחת ומעל לפני השטח שמעורר אצלנו פחדים ורגשות ברמה שקשה למצוא מאחרים, בטח לא בעולם ה"פופ", אבל הם לא לבד, אם את רוצה צלע שלישית, נדמה לי שסקיפ ספנס, באלבום oar (היחיד שלו כאמן סולו לצערי) מספק את זה, ולהרחבת קריאה בנושא, אפשר לחפש גם את רוי הרפר, שמציע מידיי פעם סיוטיים עצובים ומענגים כאלה.

 

[strangebrew]

את סקיפ ספנס אני מכירה..

ואפילו בעקבות המלצה נהדרת שלך לפני הרבה זמן. שמעתי אותו כמה פעמים, אבל הוא אף פעם לא תפס אותי ממש, מצד שני, שום דבר ממה שאני אוהבת עכשיו לא תפס אותי בפעם הראשונה, חוץ מcream אולי. אני מבטיחה שאתן לזה עוד כמה שמיעות. מה שכן, אני חייבת להודות שהקול שלו לא נעים לי לאוזן, אבל אולי זה לא ישנה לי כל כך בחלוף הזמן..