תחרותיות
זה סוג של חינוך שמקצין את המצב שבו אם נכשלת... אתה לא שווה. את החלשים מדכאים מההתחלה, אבל נגיד שניצחנו. זהו מצב שבו אין ראיית האחר. האחר זה מישהו שעומד בדרכך ואם אתה רוצה לנצח אתה יכול לדרוך עליו עם צריך. ככל שהאדם תחרותי יותר, כך הוא מקומם את האנשים נגדו ובסופו של דבר הוא נשאר לבד וגם אם ניצח את כולם אין לו את הפרס המיחל. כולנו רוצים שיאהבו אותנו. את המנצחים מכבדים, מעריכים, מפחדים מהם, מתחנפים אליהם, אפילו מפרגנים להם... אבל אף אחד לא אוהב אותם. צריך לזכור שלנצח בתחרות יש רווח בטווח הקצר ומחירים כבדים בטווח הארוך. [אני כבר לא מדבר על שצריך לתחזק את ההצלחה הזאת כל הזמן כי אם בסוף תרפה... תשאר קרח מכל הכוונים]. בכל פעם שמישהו "מנצח" יש כאלה ש"מפסידים". כשאתה עולה למעלה כדאי שתזכור את זה כי כשתיפול תפגוש אותם בדרכך למטה. ושלא יגידו שאני נגד הצלחה. אני בעד מצוינות... וזה משהו אחר לגמרי.
