כוחה של מילה

כוחה של מילה

נקודה שהעלה פרזניק בשרשור המרתק על אלג´יר גרמה לחשוב על משהוא שלא קשור כל כך לשרשור ההוא ולכן אני מבקש להעלותה כאן בשרשור נפרד. השאלה היא מה היא אכן כוחו של נאום, האם נאום טוב יכול לשנות היסטוריה? דיברנו פה קודם על תוקידדיס, תוקידדיס חשב, שהנאום הוא דבר כה חשוב, עד כי הוא ראה לנכון לעוות את המתודה ההיסטורית, שהוא קבע לעצמו, והלך לפיה בקפדנות יתרה, ופשוט המציא חלקים מנאומים, אם אני מבין נכון את ההגיון שלו הוא טען דבר כזה, אם היה נאום ובעיקבות הנאום אנשים עשו מעשה, אזיי הנאום הוא שגרם להם לעשות את המעשה, אני, כהיסטוריון לא יכול לדעת מה באמת נאמר בנאום אז אכתוב משהוא שקרוב למה שנאמר, והיה גורם לאנשים לעשות את המעשה שנעשה. ישנם נאומים חשובים רבים בהיסטוריה, שאנו זוכרים אותם ככאלה שגרמו לאנשים לעשות מעשה, ולשנות את מהלך ההיסטוריה, כזה הוא נאום גטיסבורג של לינקולן, שנתן תוכן אידיאולוגי למאבק של הצפון במלחמת האזרחים, כאלו הם נאומיו של צ´רצ´יל במלחמת העולם השניה (נאבק בהם באויר, נאבק בהם בים נאבק בהם בשוכות..., מעולם לא היו רבים כל כך חיבים הרבה כל כך למעטים כל כך...), כמובן נאמיו של דה גול מעל גלי האתר, גם במלחמת העולם השניה, וגם במלחמת אלג´יר. כנער אני זוכר את נאומיו של מנחם בגין, אולי גדול הנואמים ששמעתי בחיי, משנה תוצאות של בחירות בהבל נאום, כזה היה מאום הצ´חצ´חים שלו, ונאום "אסד תזהר יאנוש ורפול מחכים לך", וכמובן נאום ההתגוננות שלו לאחר הפצצת הכור בעירק (הם אומרים שאני אשלח נערים יהודים לסכן את חייהם בשביל בחירות, יהודים יקרים אתם מכירים אותי עשרות שנים, אני הייתי עושה כדבר הזה?). השאלה היא עד כמה יכול נאום, להניע בני אדם לעשות מעשה שלא התכוונו אליו מלכתחילה, או שמא אנחנו (אני?) זוכרים את הנאום כסמל לארוע, ומערבבים בין הסמל לבין הסיבה לארוע?
 

פראזניק

New member
כוחו של נאום...

ציטוט מתוך "מצעד האיוולת" (האפיפיורים של הרנסאנס וכו´, עמ´ 105): "חדור עוז רוח למען מטרתו החדשה, חולל תפנית גמורה לאחור והתחבר עם ונציה נגד צרפת. [...] בראש השוויצרים, שגויסו בידי יוליוס לחמש שנים לפי הסדר של תשלום שנתי, עמד הבישוף הלוחם מסיוֹן, מתהאוס שינר. [...] צנום, בעל אף ארוך, נמרץ ללא גבול, היה שינר חייל עשוי ללא חת ונואם המקסים את שומעיו, אשר דבריו בטרם קרב הניעו את חייליו "כשם שהרוח מניעה גלים". לשונו של שינר, התלונן המלך הבא של צרפת, פרנסואה הראשון, גרמה לצרפתים יותר צרות מאשר חניתותיהם המרשימות של השוויצרים. מאוחר יותר, בקרב נגד פרנסוא הראשון, רכב שינר לשדה הקרב כשהוא חובש את כובע הקרידנל האדום ואת גלימתו, לאחר שהצהיר בפני חייליו כי עז רצונו לטבול בדם צרפתי" (סוף ציטוט). לדעתי ברור לחלוטין כי כוחו של נאום אין כמותו כדי להשכין שלום, לחולל מלחמות, להתסיס, להצית אש או לכבותה. לו רק יודע הנואם להלהיב את שומעיו, כי אזי נתונים הם בידיו... ולבי שואל, האין עובדה זו חלק מ"תסמונת העדר"? בוקר טוב
 
נהוג לומר

שההבדל בין מנהיג לפוליטקאי היא שמנהיג סוחף את ההמון לרוץ בעיקבותיו ופוליקאי רואה המון רץ לכיוון וממהר להתיצב בראשם כאילו הוא מנהיגם. השאלה שלי , שהיא אולו יותר פילוסופית, היא האם ניתן באמצעות מילים לגרום לאנשים לפעול בדרך שהם לא התכוונו לה ממילא, האם ישנו מצב שבו הגורל ישתנה בהתאם לדבריו של הנואם,האם, כפי שאמרת, במידה ודה גול היה נואם קצת פחות מוצלח היה הצבא והגנרלים שלו מורד בצרפת, ומקים רפוליקה צרפתית באלג´יר?, האם הנאומים של צ´רצ´יל (או של בגין לצורך העניין) לא עבדו משום שהם נגעו במאמזינים שחשבו כך מימלא והנאום רק חיזק את אמונתם?, לי נראה שהדברים קורים מימלא, והאנשים עושים שלום ומלחמה בהתאם למצב, הנאומים הללו רק מנסחים את הדברים יפה, ואולי מוספים מוטיבציה. בוקר חורפי ומצויין גם לך
 
לא בעידן המודרני ../images/Emo141.gif

בתקופות קודמות, בהן מלחמות היו מתנהלות בין קבוצות קטנות של לוחמים, המוטיבציה שיחקה תפקיד חשוב, ואז נאום טוב היה יכול לעשות את ההבדל. בעידן המודרני, נאום טוב יכול לעכב קצת או לזרז קצת את מהלך ההיסטוריה, אבל לא לשנות אותו. אלמלא היה דה גול מי שהיה, אולי היו הצרפתים נשארים באלג´יר עוד כמה שנים, ויוצאים משם עם פחות כבוד, אבל אלג´יריה לא הייתה נשארת צרפתית לאורך עשרות שנים. כך אני חושב, בכל אופן.
 
פתאום נזכרתי

נקודה מאוד מעניינת שושן ונראה לי שאני מסכים... נזכרתי בתמונה של הסטודנט הסיני שעומד מול הטנק בכיכר טיאן אן מאן, וחשבתי שאולי בעידן המודרני הולכת התמונה ומחליפה את המילה, אנחנו כבר לא מתרגשים ממילים, יכול להיות שצורת החשיבה שלנו השתנתה, ואנחנו יכולים פחות לדמיין את המטאפורות של הנאום, אבל תמונה אחת חזקה עדיין יכולה להזיז אותנו (כקבוצה) ולגרום לנו לפעול.
 
הרשה לי לחלוק עלייך ידידי

ואני במקביל אביא את הרעיון של תנועות האזרח בארה"ב שנעזרו ונעזרים בשני המדיומים הללו של המילה הכתובה ושל התמונה נאום אחד יכול לגרום יותר נזק מאלפי תמונות כמו הנאום המפורסם של שרת או הנאום שהוציא את אלפי האנשים למצעדים ברחבי אלבמה בשנות השישים והשיא שייך לד"ר מרטין לותר קינג שהיה במרכז הנאום של מצעד המיליון איש נאום "יש לי חלום"
 
נכון ועדיין

הנאום של שרת אכן גרם המון נזק, אבל בסופו של דבר, הוא לא שינה כלום, אם שרת היה נושא מבריק, המחזק את רוח העם וקורא להמוני העם לצאת אילי קרב ולנצח בשם כל הערכים הטובים, הינו כנראה זוכרים את אותו נאום לנצח כנאום שהביא לנצחון והפך את הפחד של תקופת ההמתנה לנצחון מזהיר. במציאות, שרת, היה נואם גרוע, ואיש יחסי ציבור נורא, אבל היה ראש כנראה הממשלה הכי טוב שהיה כאן, המוכנות של הצבא, צעדיו הזהירים ויכולתו להחליט בזמן הם שהכריעו את המערכה, הנאום ההוא גרם לכך שנזכור את שרת בתור אדם הססן, וכאנטי תיזה לדיין ורבין שניצחו כיביכול את המלחמה. בקשר לנאום המופלא של ד"ר קינג, שעד היום מהווה אות ומופת לחרות והיה לו חלק חשוב בהנעת ההמונים בדרום, אכן זו היא דוגמא מצויינת ליכולתו של אדם כרזימטי באמצעות נאמים להניע המונים זועמים ולכוון את זעמם, כמובן שיש תמיד מקום לטעון שההמונים זעמו במילא, וד"ר קינג רק כיוון אותם, אבל במקרה שלו דרך המאבק חשובה לא פחות מהמאבק עצמו. הנקודה האחרונה שלי, בקשר לתמונה מול המילה מתיחסת לשנות התישעים ואילך, לא רק שאני לא יכול לזכור שום נאום חשוב מהשנים האחרונות (להוציא אולי את נאומו האחרון של רבין שאני זוכר בעיקר בגלל ארועי אותו הלילה), אני גם לא חושב שמישהוא מייחס איזו שהיא חשיבות למה שנאמר. לעומת זאת תמונה של ילד איתיופי מוכה רעב יכול להניע תנועה של מיליונים ברחבי העולם שמביאה לתרומה של מילירדים למחמה ברעב (live aid) התמונה של סטודנט סיני מול טנק בטיאן אן מאן מהווה עד היום סמל למאבק במשטר בסין, נדמה לי שבני אדם איבדו בשנים האחרונות את הסבלנות והיכולת להאזין לנאומים, ולהפנים אותם, התמונה הולכת וכובשת את מקום המילה, במערכות הבחירות בארה"ב בשנים האחרונות ויתרו לגמרי על נאומים פומביים, ומתרכזים בפרסומות טלוויזיוניות ונדמה לי שהמצב בארץ לא שונה בהרבה)
 
אתה צודק היות

ואתה פועל על העיקרון של תמונה אחת שווה אלף מילים, אבל אני לא חושב שבארה"ב ביטלו את הניאומים סופית היות ועדיין קיימת המסורת של דייביט שבין כמה מעומדים אם זה בפני המפלגה או בין היריבים שלהם ושם הם צריכים לשאת נאומים חוצבי להבות היות ורוב הקהילות הן קהילות כפריות ....
נכון שיש שימוש גובר בפרסומות אבל אני הייתי בודק איפה בארץ אני לא יודע מה המצב
 

hastings

New member
למילה עדיין יש תפקיד קריטי

ליכולת להתמש במילים יש עדיין תפקיד מפתח בעיצוב מאורעות בעידן המודרני. יכול להיות שתפקידו של הנאום אולי פחת, אך לא הייתי מבטל אותו עדיין. נואמים גדולים כמו קנדי עדיין ידעו להוביל אנשים בעקבותיהם.* אני חושב שירידת כוחו של הנאום נובעת במידה רבה מעלייתה של התקשורת והנטייה שלה לניתוח יתר של נאומים, ובכך מנטרלת במידה מסוימת את העוצמה הרגשית שיש לנאום. אולי גם מהעובדה שהיום הפוליטיקאי הוא כבר מזמן לא אדם אלא צוות, ולכן הנטייה והיכולת של הפנומן האחד לככב הולכת ונעלמת. [אני לא מצליח לחשוב על אף נואם טוב בפוליטיקה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, אבל אולי זו תופעה ייחודית לנו.] אך כוחה של המילה עדיין גדול. שתי דוגמאות מארצות הברית נראות לי מתאימות להבהרת נקודה זו. האחת היא מלחמתו האמיצה של העיתונאי אדוארד ר. מורו בסנטור מקרתי. למרות שהמדיום שבו השתמש הייתה הטלוויזיה, עדיין נשקו העיקרי היה המילה. כאיש רדיו וותיק, הוא לא הסתמך על דימויים חזותיים, אלא על כוחו להעביר את המסר שלו במילים. הדוגמא השנייה היא חשיפת פרשת ווטרגייט, שנוהלה רובה כולה בעיתונות הכתובה, ואין להטיל ספק בתוצאות המדיניות שהיו לה. לגבי כוחם של דימויים חזותיים. מישהו בפתיל הזה (מצטער, לא זוכר מי) אמר שזו תופעה של שנות התשעים. ראשית התופעה הרבה יותר מוקדמת. עליית הדימוי החזותי מתחילה במגזינים המצולמים (דוגמת "לייף") וביכולתם להביא באמצעות דימויים כאלה נושאים שונים לסדר היום הציבורי [ראה הכתבות המצולמות של וו. יוגין סמית´ על הקלאן בשנות ה 50 ועל אסון מינאמאטה בשנות ה 70]. התופעה קבלה "זריקת מרץ" אדירה בנות השישים והשבעים עם מלחמת וייאטנאם והתמונות שיצאו משם. ייחודן של שנות התשעים בהקשר זה הוא בתפוצה המיידית של תמונות טלוויזיה. * אני חייב לציין פה בהערת שוליים שיש לי אישית בעייה עצומה עם נאום ההשבעה של קנדי, שהוא מדהים כנאום. הביטוי הרטורי המופלא שלו ("אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך") הוא בעיני תמצית הרעיון הפשיסטי, המכפיף את האדם לשירות המדינה, בניגוד לאמונה הליברלית הגורסת שהמדינה נועדה לשרת את אזרחיה.
 
אני מתייחס להערת השולים האישית

ואני די מסכים איתה זה מראה משהוא על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב
 

Marinette

New member
עוד קצת בקשר להערת השוליים

"שב גולוביוב הביתה... וחשב, חשב, חשב, לפעמים בשתיקה, ורוב הזמן בקול רם: מדוע החיים נואלים כל כך? מי אשם בדבר: האנשים או המשטר? בשום פנים לא עלה בידו להגיע אל האמת: מצד אחד, הרי האנשים מעצבים את המשטר, ומצד אחר, הרי המשטר מורכב מאנשים אלה עצמם". ("הטוען לכס המלכות", ולדימיר ווינוביץ´) אני מבינה את הרגשת האי נוחות עם המשפט ההוא של קנדי, גם אני הרגשתי (ומרגישה) מבוכה מסויימת בקשר אליו. אבל עבורי זה עדיין משפט שאפשר להבין אותו בדרכים שונות. המדינה הליברלית, להבדיל מהפאשיסטית, אמורה לשרת את אזרחיה, נכון. רק שצריך לזכור שהצד השני של המטבע הוא שהאזרחים הם שמרכיבים ומעצבים את המדינה. בהקשר הזה אני חושבת על המושג "תרבות אזרחית", מושג שמתייחס למידת המעורבות של האזרחים בשלטון דמוקרטי, ברמת הרשויות המקומיות וברמת הרשויות הכלליות. מדינה שאנשיה מודעים למה שקורה ויודעים איך השיטה עובדת, מעורבים בנעשה ותורמים (וגם הבעת ביקורת וניסיון לשנות דרכי פעולה של הרשויות היא סוג של תרומה) נוטה להיות מדינה יציבה ויעילה יותר. דמוקרטיה שאזרחיה לא כל כך מודעים ולא רגילים להיות מעורבים מעבר להטלת הפתק בקלפי, נוטה יותר להיות רופפת, לאבד הישגים ולהיכשל בלשמור על עצמה. ושלמה אבינרי, כשלמדתי אצלו על מדינות פוסט-קומוניסטיות, טען שהדמוקרטיה הרוסית נראית כפי שהיא נראית בגלל העדר מסורת של תרבות אזרחית. אני לא יודעת למה בדיוק התכוון קנדי במשפט הכללי ההוא, אבל אני מקווה שהוא התכוון למשהו כזה, ושהמשפט שלו היה קריאה למעורבות וללקיחת אחריות של האזרחים, ולא קריאה להתבטלות של הרצון האישי בפני המדינה.
 

masorti

New member
על הערת השוליים.. מתינות וקיצוניות

הערת השוליים עסקה בבעיה של היחס בין המדינה לאזרח ומי צריך לשרת את מי. אני רוצה להרחיב להגדרה כללית יותר: אידיאולוגיה או תפישת עולם קיצונית = תפישה שמקדשת עקרון יחיד ושמה אותו מעל לכול ובכל תנאי. אידיאולוגיה או תפישת עולם מתונה = תפישה שמעניקה ערך לכמה עקרונות והאידיאל שלה הוא אופטימיזציה ביניהם. דוגמאות: 1. קפיטליזם "טהור" - שם את השוק החופשי ועשיית הכסף מעל לכול, גם במחיר הרס חברתי ויצירת עוני קשה. כלכלת שוק מתונה - שיקלול בין שוק חופשי לבין רשת בטחון סוציאלי ושמירת זכויות העובד. 2. קומוניזם או פאשיזם - תפישה לפיה הקולקטיב הוא הכול והיחיד הוא בורג שנועד לשרת את הצורך שהגדיר הקולקטיב. ליברליזם קיצוני - תפישה לפיה היחיד הוא הכול ואין שום מחויבות לקולקטיב. מצב ביניים ("דמוקרטיה מתונה") - אופטימיזציה בין הקפדה על טובת הפרט וזכויות הפרט לבין האינטרסים והצרכים של הקולקטיב. 3. פונדמנטליזם דתי - עבודת האל והקפדה על מצוות הדת הן הערך העליון והיחיד, גם במחיר אילוץ כופרים לקבלן בכפייה (בין אם חילונים ובין אם בני דתות אחרות) דת מתונה - שמירת מצוות הדת תוך סובלנות כלפי הלא-מאמינים. השאלה שהועלתה בנושא הנאום של קנדי נוגעת לדוגמא 2 שהבאתי. לטעמי, ההנחה הסמויה בהערת השוליים היא שמי שאינו ליברל קיצוני הוא פשיסט (=סוג הפוך של קיצוני). ראוי לבדוק האם קנדי לא התכוון למצב הביניים בו מצפים מהאזרח לחשוב על המדינה ולא רק על עצמו. לא נראה לי שקנדי דגל אידיאולוגית במחיקת הפרט ובקידוש המדינה בלבד.
 
אהבתי את הפרדיגמה שלך ../images/Emo45.gif

אגב, אינני מעריך את קנדי במיוחד, אך שמור לו מקום בהיסטוריה של ארה"ב, כנשיא הראשון שלא היה פרוטסטנטי.
 
עוד לפני כן - פרנק קאפרה ומלחמת

האזרחים בספרד, ובמקביל, התפוצה הרחבה של יומני החדשות בראינוע. בהקשר הזה חייבת להזכיר את ה´דיקטטור הגדול´ של צ´פלין שבנה סרט שלם סביב דימוי חזותי של נאום אופייני של היטלר, והנה דוגמא לתמונה היסטורית שמשליכה גם על סל התרבות המערבי. רציתי להעלות נקודה נוספת שנדמה לי שלא עלתה כאן, בנוגע לעדיפות המדיום החזותי - בתוך מגדל בבל האנושי יש ערך לתמונות משום שהן מובנות לכל אחד, בלי קשר לשפה אותה הוא דובר. דווקא בעולם שמצטמצם והולך, יש משמעות לוויתור על המלה למען מכנה משותף ויזואלי, שלא דורש מאמץ של תרגום כי כל תרגום הוא גם פרשנות. דברתם כאן על המחסור בנואמים טובים. לדעתי הסיבה לכך היא, שתרבות הנאום המסורתית פינתה את מקומה לתרבות הסלוגן - קח לך משפט מפתח אחד, וכל השאר מיותר. למשל, "המלחמה על הבית". כשאני חושבת על זה, גם את הנאומים המפורסמים שהזכרתם כאן זוכרים דרך משפטי מפתח (מה זוכרים מצ´רצ´יל? - דם יזע ודמעות, בעיקר). אם כן, המנהיגים של היום מודעים לחוסר הסבלנות של קהל היעד שאינו מורגל בנאומים ארוכים, וחותרים לצמצום המסר וזיקוקו לכדי סיסמא שווה לכל אוזן.
 
למעלה