סטודנטית של החיים
New member
כואב. עד מאד.
השמש שקעה לה באיטיות מעצבנת היום, הלילה ירד עליי (....) השעון מתנועע לו בשקידה מונוטונית, כאילו רומז לי, "היום, דווקא היום, אזוז לאט יותר" אני חייבת לאסוף קצת זמן שינה למען ייטב עם גופי, אך הצוואר. כן, הצוואר כואב. השתחררה לי חוליה, ובנוסף התבצרה לי שם דלקת. כאילו אין אף אחד שאומר לכאב: "די!". אני מנסה לזוז. לסדר לי את הכרית כך שאוכל להירדם, אבל זה יותר מידי מאמץ עבורי. ימינה, שמאלה, ישר, כלום. כל תנוחה כואבת. כאב שמפלח אל תוך גופי, תוך גידיי, תוך ורידיי. כאב חד, שחותך את נשימתי, עולה מעלה ויורד מטה, כרכבת הרים. גם המשכך כאבים שלקחתי לא משפיע על מערכת העצבים שלי, ואני קורסת. כך עוברת לה שעה ועוד שעה, והנה הגיעה לה הזריחה בכבודה ובעצמה... ואני עדיין לא נרדמת. תסכול. כל תזוזה שאני מבקשת מגופי - נדחה על הסף. לו רק ידעתי להעריך את הצוואר יותר... לתת לו קצת כבוד. מכיוון שהשחר עולה, וגם שיכורי העיר כבר ישנים במלונתם, לא נותר לי אלא לכתוב כאן, את אשר אני חווה. ואולי גם משום שאני יודעת שאתם תקראו את זה. דמעות של חוסר אונים מבצבצות בעל כורחי. ושלא נדבר על הכאב שפולש גם לידיים ומקשה עליי להקליד. (וכן, צריך מתישהו לסיים) אנסה שוב להירדם, ובמקרה הכי גרוע אצפה ב'חברים'.... אבל מה שאני למדתי: "שגם האיבר הכי קטן שנדמה לי שאין בו שימוש כלל - בהיעדרו, אני לא מתפקדת" ו.... אל תשכחו שיש לנו ארץ נהדרת.
השמש שקעה לה באיטיות מעצבנת היום, הלילה ירד עליי (....) השעון מתנועע לו בשקידה מונוטונית, כאילו רומז לי, "היום, דווקא היום, אזוז לאט יותר" אני חייבת לאסוף קצת זמן שינה למען ייטב עם גופי, אך הצוואר. כן, הצוואר כואב. השתחררה לי חוליה, ובנוסף התבצרה לי שם דלקת. כאילו אין אף אחד שאומר לכאב: "די!". אני מנסה לזוז. לסדר לי את הכרית כך שאוכל להירדם, אבל זה יותר מידי מאמץ עבורי. ימינה, שמאלה, ישר, כלום. כל תנוחה כואבת. כאב שמפלח אל תוך גופי, תוך גידיי, תוך ורידיי. כאב חד, שחותך את נשימתי, עולה מעלה ויורד מטה, כרכבת הרים. גם המשכך כאבים שלקחתי לא משפיע על מערכת העצבים שלי, ואני קורסת. כך עוברת לה שעה ועוד שעה, והנה הגיעה לה הזריחה בכבודה ובעצמה... ואני עדיין לא נרדמת. תסכול. כל תזוזה שאני מבקשת מגופי - נדחה על הסף. לו רק ידעתי להעריך את הצוואר יותר... לתת לו קצת כבוד. מכיוון שהשחר עולה, וגם שיכורי העיר כבר ישנים במלונתם, לא נותר לי אלא לכתוב כאן, את אשר אני חווה. ואולי גם משום שאני יודעת שאתם תקראו את זה. דמעות של חוסר אונים מבצבצות בעל כורחי. ושלא נדבר על הכאב שפולש גם לידיים ומקשה עליי להקליד. (וכן, צריך מתישהו לסיים) אנסה שוב להירדם, ובמקרה הכי גרוע אצפה ב'חברים'.... אבל מה שאני למדתי: "שגם האיבר הכי קטן שנדמה לי שאין בו שימוש כלל - בהיעדרו, אני לא מתפקדת" ו.... אל תשכחו שיש לנו ארץ נהדרת.