כדאי לעשות phd?

[d a p h n a]

בדיוק מהסיבה הזו, קיבלתי השבוע את החולצה הזו

http://www.thinkgeek.com/tshirts-apparel/unisex/generic/cfdc/

זה גם מזכיר לי, באופן די רופף:
במקרה ישנו בארץ היסטוריון מסויים, די ידוע, ששמו המלא זהה לשמו של אישי היקר. כשגרנו בארץ, לעיתים די קרובות היינו מקבלים טלפונים מאנשים שחיפשו את ההיסטוריון XY. הם תמיד היו די בהלם כשהייתי אומרת להם שמצד אחד זה ביתו של XY, ומצד שני יש בבית הזה מישהו שעוסק בהיסטוריה.... אבל הם לא אותו אדם.

 

[ABD2b]

ואני קיבלתי את זו

http://www.polyvore.com/dr_seuss_mens_shirt_trust/thing?id=41386494

 

[d a p h n a]

מעולה!

 

[אריאדנה]

 

[Alexis Zorbas]

בארט סימפסון כבר שאל את זה לפניך...

http://www.youtube.com/watch?v=XViCOAu6UC0

 

[יעלי9]

הנה הסיבה לפי phd comics

http://www.phdcomics.com/comics/archive.php?comicid=1078

ואם תחליט לעשות דוקטורט אתה חייב להתחיל לקרוא שם...

 

[אריאדנה]

הנה זווית מחשבה קצת אחרת

אני לא בטוחה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אני מאוד אוהבת ללמוד ולחקור ונהניתי מאוד בשני התארים הראשונים שלי. המשכורת שמציעים לי בשביל לעשות דוקטורט באוניברסיטת עילית בארה"ב היא גבוהה מהמשכורת שאני עושה עכשיו (גבוהה, למעשה, מסכום שלושת המשכורות שאני מקבלת משלוש עבודות בהן אני עובדת כיום, במהלך התואר השני).

כך שבסה"כ אני הולכת לעשות מה שאני אוהבת במשך חמש שנים, במשכורת לא רעה בכלל, כולל ההרפתקה של לעבור לגור בארץ אחרת לכמה שנים.

זה לא אומר שלא עבדתי קשה מאוד בשביל להתקבל לדוקטורט הזה, וזה לא אומר שאני לא הולכת לעבוד קשה מאוד בחמשת (או ששת) שנות הדוקטורט הזה ושלא יהיו בהן רגעי משבר - אבל בהיותי מי שאני, בחורה שגם ככה לא סביר שהיתה מתפשרת על עבודה לא מאתגרת, אני מניחה שהייתי עובדת קשה מאוד ונתקלת במשברים גם בכל עבודה אחרת אותה הייתי בוחרת.

רק רציתי להביא פה נקודת מבט קצת אחרת, שאומרת שדוקטורט לא חייב להיות התאבדות, ושאם בכל מקרה אתה מחפש לעבוד קשה ולאתגר את עצמך, זאת גם לא צריכה להיות התאבדות כלכלית. יתר על כך, אני מכירה גם דוקטורנטים בארץ שמרוויחים בסדר (נכון, לא בכל התחומים קל להתפרנס, אבל אפילו בחוג שלי, שהוא במדעי הרוח, יש דוקטורנטית שקיבלה מלגת נשיא ומתפרנסת ממנה בכבוד).

לכל מה שאמרתי יש כמובן סייג - אני מניחה שאו שאתה לא מפרנס משפחה, או שבת/בן הזוג שלך מביאים אף הם משכורת נאה, ואני יודעת שהשיקולים משתנים כשיש ילדים. אבל בסה"כ לרווק או לזוג זה לא נראה לי מאוד שונה מלעבוד בכל עבודה מאתגרת אחרת. זה אולי מעכב את התפתחות הקריירה, אבל בינינו, אני מכירה כל כך הרבה אנשים שעשו הסבת קריירה בגיל 35-40, אני בטח לא אהיה הראשונה שיוצאת לשוק בגיל הזה בלי נסיון בתחום שבו אני רוצה לעבוד, ויהיה לי ברזומה דוקטורט מאוניברסיטת עילית שכל אחד מזהה את השם שלה, ואני מאמינה שזה ייתן לי יתרון מסוים.

ואחרי שאמרתי את כל זה, כלל האצבע האישי שלי בחיים אומר שהתשובה הנכונה לשאלות מהסוג הזה היא בדרך כלל "לא"

 

[אור302]

אל תניח שיש פה בהכרח עניין של שיקול,

ודאי לא שיקול רציונלי. אני מכיר לא מעט אנשים במדעי הרוח, ואני אחד מהם, שפשוט המשיכו לעשות מה שעשו בתואר ראשון. לא כולם בהכרח יושבים וחושבים ומחשבים כיצד כדאי להמשיך את חייהם לאחר תואר ראשון. פשוט נרשמים ואם מתקבלים ממשיכים וכך משנה לשנה אתה מתקדם. וכל עוד יש לך מימון ועניין אתה צועד קדימה עד שזה נגמר ואפילו קודם, עד שכבר לא משתלם לוותר על כל מה שכבר השקעת. לפעים רק תוך כדי העבודה על הדוקטורט נוצר להט אמתי, לפעמים פשוט אין בררה. אחרי 6-7 שנים של תואר ראשון ומחקר - מה כבר תעשה? הסבת מקצוע? תתחיל מאפס? אז ממשיכים, למה לא, בעיקר בחו"ל.

עכשיו כשאני חושב על זה, מיום שהתחלתי את לימודי ב-98 ועד לקבלת המשרה לפני שבוע, לא עצרתי ולו לרגע כדי לחשוב ולהעריך נכונה את סיכויי להצליח. אם הייתי עושה את זה, מן הסתם הייתי פורש כבר. הכול היה פשוט אוסף של בחירות חסרות כל חשיבה אמתית (מהסוג שאני משקיע במחקר עצמו) ולא מעט מקריות ומזל. אבל יודע מה, ספק אם תכנון רציונלי יותר של חיי היה מביא לתוצאות טובות יותר.

 

[ABD2b]

ומנגד

הלכתי לעשות תואר ראשון במשהו אחר ולקחתי קורס בחירה בתחום שבו אני מקבלת דוקטורט בשבוע הבא. השיעור הראשון ההוא בסמסטר השני שלי בלימודים גרם לי לחשוב אחרת לגמרי על העולם, או לפחות גרם לי להבין שיש דרך אחרת לחשוב על העולם. זה היה כלכך מדהים ומרתק שבאותו שבוע בליבי גמלה ההחלטה להפוך לחוקרת בתחום. קראתי בשקיקה כל מה שיכולתי להניח עליו את ידי (אחד המתרגלים שלי עייף ממני ומשאלותי פשוט נתן לי סילבוס שלו מקורס בנושא בתואר שני שהוא למד, וגמעתי כל ספר וכל מאמר ואף עלו במוחי רעיונות למחקרים משלי, כולם, במבט לאחור איווליים ונדושים ביותר).
למזלי, אחד המרצים שלי שם לב למשוגעת הזו, והזמין אותי לעזור לו בתור עוזרת מחקר ללא שכר, והוא היה נדיב והוגן כדי לתת לי קרדיט. במקביל גם הסתבר שעבודת הסימנריון מצטיינים שלי שווה פרסום.

עד לפני שנתיים חייתי מעט מאד מחוץ לאוניברסיטה. המשכורת הסטודנטיאלית הספיקה לי לחיים מאד מרווחים, לא בגלל היותה נדיבה אלא כיוון שהמעבדה והמשרד שלי כל עולמי והייתי בטוחה שאני רוצה לקבל דוקטורט באוניברסיטה מובילה בתחום המחקר שלי, כך ארצה במשרה ב R1. לא בשביל היוקרה אלא בגלל ה passion.

ואז פתאום... פגשתי את מי שנהיה בעלי והוא היה האדם הראשון ומערכת היחסים הראשונה בחיי שבאה לפני עבודה (עד אז זוגיות וכו' היו משניים למעבדה). וההורמוני הריון רק שבשו את כל העסק עוד יותר ובחרתי במודע לוותר על קריירה מחקרית וזה לא בלתי אפשרי שאחרי שנה במשרת הוראה/מחקר אוותר על כל העסק לגמרי ואתמסר למשפחה שלי לכמה שנים. ואז... אעבוד בעיבוד נתונים לחברה מסחרית, או אעשה הסבה מקצועית, או אם התחרות בשוק העבודה תהיה פחות איומה אולי אמצא משרת הוראה קטנה ובלתי יומרנית.

 

[אור302]

בהחלט, אין כמו משפחה כדי לשבש קריירה

אקדמית. ההספקים שלי צנחו פלאים מאז שאני מבלה את סופי השבוע בפארקים האזוריים. פעם שאלתי מנחה שלי למה חשוב להם שנסיים בחמש שנים בעוד שבדורו היה לוקח 8-10. תשובתו: אנחנו רוצים שתסיימו לפני שאתם מביאים ילדים לעולם.

 

[ABD2b]

ואם בארזים נפלה שלהבת...

באחד הכנסים שהייתי היה פאנל על הורות באקדמיה שהיה גדוש (כמעט רק) בנשים והיה נראה כמו אופרה ווינפרי שואו מרוב דמעות. בפאנל דיברו נשים מובילות בתחומן והוא היה מאורגן כך שכל TALK התיחס ל:
1) למה אתם חושבים שלעשות ילדים בגראד-סקול זה הכי טוב, ולמה זה בעצם לא.
2) למה אתם חושבים שלעשות ילדים כשמקבלים משרה ראשונה זה הכי טוב ולמה זה בעצם לא.
3) למה אתם חושבים שלעשות ילדים אחרי שמקבלים קביעות זה הכי טוב, ולמה זה בעצם לא.
המסקנה המצערת מקיר לקיר הייתה שאין זמן טוב לילדים ואקדמיה... ושלנשים קשה יותר (לילדה שלי אני אאחל שאו שעד שהיא תגדל מגדר לא יהווה אישיו בעולם, או שלא תבחר במקצוע שדורש 10 שנות הכשרה, כדי שתספיק למצות את עצמה וגם להקים משפחה).

 

[מאי261]

 

[אור302]

אני שואל את עצמי אם הנשיות של הדילמה

נובעת רק מכך שלנשים קשה יותר באקדמיה או בקריירה בכלל או משום שלנשים אולי יש תפיסה קרייריסטית אחרת, שהיא מתוכננת ונחושה ומודעת לעצמה יותר מאצל גברים. אני למשל מעולם לא חשבתי על המחקר שלי או המסלול שלי כקריירה. למעשה על שום דבר לא חשבתי כעל קריירה. ומעניין לראות אם גם בעניין הזה יש הבדל בין גברים לנשים.

 

[ABD2b]

ואולי היא נחושה ומודעת לעצמה בגלל שהיא קשה?

אני לא יודעת את התשובה. אני כן יכולה להגיד שבזמנו, בתיזה שלי, הייתי צריכה לבנות שאלון חדש למדידת תחושות של סטודנטיות בישראל ביחס למעמדן וזהותן החברתית. (רוב השאלונים הקיימים היו OUTDATED או שהם תוקפו על סטודנטיות אמריקאיות הצעירות יותר ושונות תרבותית מהנבדקות העתידיות בתיזה שלי). לשם חיבור השאלון, קיימתי ראיונות עומק עם 50 סטודנטיות בגילאי 22-24 בחוגים שונים במדעי החברה, והתימה שעלתה באופן בולט מכל הראיונות היה החשש מפני איזון בין קריירה למשפחה. זה מאד הדהים אותי אז. הייתי מבוגרת מהן בכמה שנים, ולא הרגשתי את העימות הזה בכלל בחיי, ותהיתי מה להן וחרדה מפני התנגשות קריירה ומשפחה כשהן עדיין סטודנטיות רווקות (היום הבנתי, מן הסתם, שהן ראו את הבאות).

אני מניחה שההכרה בכך שישנה התנגשות מובנית בין ציפיות מקצועיות למשפחה, וההבנה שיהיה צורך להתפשר על משהו מתישהו, גורם לנשים להיות יותר "נחושות ומודעות לעצמן" בתיכנון הקריירה שלהן משלבים מאד מוקדמים. כמובן שנשים רבות הצליחו במשימה. כמעט לכל רופאה, שופטת או פוליטיקאית בכירה יש ילד או מספר ילדים. אבל אני בטוחה שתכנון משפחה ותכנון קריירה היה יותר קריטי אצלן מאשר אצל בני זוגן. אצל גברים, עבודה, מקצוע, קריירה, זה משהו מובן מאליו שיקרה כך או אחרת, ופחות כך אצל אישה בעלת ילדים.

 

[אור302]

ואולי ההכרה המוקדמת וההכנות לקראת התנגשות

מובנית בין ציפיות מקצועיות למשפחה, כבר מנתבות את האישה למסלול שאולי הוא לא מה שמתאים לה כאינדיבידואל. לתכנן קריירה כשאת בת 23 לא פחות מוזר או מוקדם מלתכנן משפחה.

אחד התופעות ששמתי לבי אליהן כסטודנט בארץ, וזו רק התרשמות, היא הנחישות, האסרטיביות והתוקפנות (בסדר עולה) של אקדמאיות, בעיקר כלפי גברים, בעיקר בקרב צעירות, ובעיקר כאלה המזהות עצמן כפמיניסטיות. אצל גברים מעולם לא זהיתי נטייה נמרצת כל כך לפלס דרך, לקבוע עמדה ובעיקר להגן על עצמם. הכרתי לא מעט סטודנטיות בשנות העשרים שלהן שדיברו בטון מתוסכל ותקיף כזה כאילו כל ההסטוריה של קיפוח האישה יושבת להן על הראש. המרצים הכי אגרסיביים שלי היו מרצות פמיניסטיות. לא ערכתי מדגם של ממש אבל נראה לי שתחושתי די מבוססת. אני יכול להניח שזה חלק מאותה מודעות קרייריסטית שאת מזהה אצל צעירות וזה אולי מחיר שנשים צעירות משלמות - מעין התבגרות מוקדמת כזו שנובעת מהצורך לזהות את הכוח המדכא טרם יהיה מאוחר מדי, טרם הורגש הדיכוי עצמו וטרם התפתחה תודעה של דיכוי, ואני שואל עצמי אם לפמיניזם הזה אין מחיר רגשי כבד.

 

[calimero and friends]

נקודת ההנחה של "טרם הורגש הדיכוי"

מאוד בעייתית בעיני. דבר ראשון- איך אתה יודע? מעולם לא היית אישה באקדמיה. גם אני לא הייתי אישה באקדמיה "האמיתית", לעומת זאת הייתי אישה במקומות אחרים ואופנים שבהם מורגש דיכוי הפתיעו אותי מאוד.

דבר שני- באקדמיה פה למשל, בתחום האמנות הספציפי אפילו, תחום שלא טרחתי לחשוב עליו כמעוז גברי או כתחום שבו אפליה מגדרית תהיה משמעותית (פמיניזם לא בראש מעייני לצערי), הופתעתי לגלות כשהגרילה גירלז באו לעשות טור באירלנד, שהסטטיסטיקות שלהן הראו שלמרות שמדובר ברוב נשי אצל הסטודנטיות, יש בקושי (משמעותי, לא זוכרת נתונים) נוכחות נשית בדרגים הגבוהים יותר.

לגבי המחיר הרגשי הגבוה, בראיה שלי זה חלק מ"דמי הלימוד" של חתירה לשוויון. אני חושבת שמנקודת מבט של "אחריות חברתית" זה מחיר שווה. אפילו הורי, המתקדמים מחשבתית, כבר מנהלים איתי את שיחות ה"נו" בנושאי הקמת משפחה כבר כשנתיים, בעדינות יתרה, יאמר לזכותם. לאחי הגדול, שעכשיו מתחיל תואר שני, הם מעולם לא רמזו לכיוון. גם זה בעיני מחיר רגשי- אני מעדיפה להתקשח כדי להגיע בסוף לחיים שאותם אני מתווה (בתחום האפשרויות שהאינדוקטרינציה בחינוך הרשתה לי) מאשר להיות גמישה, רכה ונעימה ולחיות במסלול זר.

דרך אגב- אני מסכימה מאוד שלתכנן קריירה בגיל מוקדם זה בעייתי, אבל להתכונן לקריירה זה כמעט חוסר ברירה.

 

[אור302]

מה זה "אישה באקדמיה"?

האם את "אישה באקדמיה" באותו אופן שעולה מאוקראינה היא אישה באקדמיה? ואולי לעולה הזו יש הרבה מן המשותף עם הבדווי? וביחס אליהם את כמעט "גבר באקדמיה"? התחושה שלי היא שהקואליציה המגדרית הזו מדכאת לא פחות משהיא מאפשרת מאבק בדיכוי.

אגב, האם תשלום דמי הלימוד הרגשיים, מבטלים אפשרות לשיוויון אמתי? גם אם הוא והיא בסוף חולקים את התואר פרופסור, היא שילמה מחיר כבד יותר עבור התואר והמחיר הזה משפיע על חייה ועל אישיותה כפרופסור. והאם ניתן לשאוף לשיוויון אחר, אישיותי. האם ניתן לומר: שאיפתי היא להרגיש טבעית בחיי כפי שגבר מרגיש ולכן אני לא אכנס למסלולים שגובים מחיר רגשי כזה או הקרבה רגשית כזו (נניח, ללדת בגיל מאוחר או מוקדם כדי לשמר קריירה ובכל מקרה לא כשרוצים ונוח ללדת מבחינה רגשית). בסופו של דבר אולי אני אהיה רק מזכירה אבל ילדתי כשנוח לי ולא הפכתי להיות מרירה ומתגוננת (נניח שזה המחיר הרגשי). האם ניתן לשאוף גם לשיוויון כזה, לא בהישגים בעולם החיצוני, אלא בזה הפנימי?

 

[calimero and friends]

אני חושבת שאני לא מספיק מוכשרת אינטלקטואלית

בנושא כדי לקיים עליו דיון רציני ומנומק.

אני לא חושבת שקיום אפליה מסוג אחד הופך אפליה מסוג אחר לפחות חשובה או פחות קיימת. זה לגבי הפסקא הראשונה.

לגבי הפסקא השניה- היא נקראת לי בעייתית, כי ההרגשה שאתה קורא לה "טבעית" נקראת טבעית בגלל נסיבות רחבות. להציע פתרון של השארות בתוך גבולות האינדוקטרינציה לתפקיד הטבעי של הנשים הוא לא שיוויון פנימי בעיני, בעיקר בגלל קיום הפסקא הראשונה. אם השאיפה היתה לשוויון פנימי לא היה שיוויון חיצוני באף מקרה של דיכוי.

 

[אור302]

זה נכון, דיכוי לא מבטל דיכוי

אבל אם דיכוי מייצר דיכוי חייבים לקחת את זה בחשבון ואם דיכויים שונים קיימים זה לצד זה, צריכים לראות את התמונה השלמה. והכי חשוב, לזכור שכל אחד נלחם נגד הדיכוי שלו, כפי שהוא רואה אותו, ואין להעמיד פנים שהמאבק הוא אוניברסלי והומניטרי מסיבות טהורות.

לגבי אינדוקטרינציה - גם פמניזם הוא אינדוקטרינציה. הליכה נגד הזרם אינה בהכרח הליכה בכיוון הנכון. גם היא מוכתבת על ידי הזרם. החתימה שלך בציטוט של גתה היא בדיוק רלוונטית כאן.

 

[ABD2b]

מי שמתעלם מסטנדרטים כפולים בחברה שלנו

הוא כנראה לא אישה...

איכשהו מעט יחסית גברים מעדיפים לקחת חופשת לידה, לקחת ימי חופש להשאר עם הילד בבית וצאת מוקדם מהעבודה כדי לטפל בילד. כל עוד הורות בחברה (ועל ידי הפרטים הגברים בחברה) נתפסת כאחריות ראשית של האם ולא כאחריות שווה בדיוק בכל דבר ועניין של שני ההורים, נשים תהינה מסונדלות על ידי גברים.

אין שום דבר מוזר שבת 23 חושבת על קריירה ועל תכנון משפחה. גיל הנישואין הממוצע באותה שנה היה כמדומני 24, אז למה שלא תחשוב על תכנון משפחה? היא עומדת לסיים תואר בעוד שנה ולהתחיל עבודה אמיתית, למה שלא תחשוב על קריירה? אמא שלה בטח לפני חמש שנים ניסתה לחזור לשוק העבודה אחרי שהיא הייתה בבית לגדל ילדים כמה שנים ולמרות שיש לה תואר שני היא התחילה לעבוד בטלמרקנטנג. או שאמא שלה עכשיו החליטה שאחרי 15 שנה בתפקיד זוטר שמאפשר לה לחזור הביתה ב 4 לבשל לילדים החליטה שהילדים גדולים והיא יכולה ללכת לאוניברסיטה ולעשות תואר שני. כך שהסטודנטית בת ה 23 הזו רואה בדיוק את ההשלכות של התנגשות הקריירה והמשפחה.