אני מרגישה צורך לפגוע בעצמי (לא טריגר)
אני חייבת להוריד את ההיי. אני מומחית בלקחת את עצמי למקום ההפוך. שם אני יודעת להתמודד טוב יותר מאשר במקום של הצלחה. אני חייבת להיות אמביציוזית. אני חייבת לתקתק הכול מושלם ובזמן. אני חייבת לפתח כישורים שאשכרה אין לי, כמו זריזות. יכולת לדבר עם לקוחות. הדרכה. ליווי כתיבה. הבנה מהירה של הוראות. אני מבינה הוראות, אבל לא כשזורקים לי בבת-אחת הוראות על כמה ספרים, שלא תמיד את כולן אני מבינה, ואז אני מבלבלת ביניהן ועושה שטויות וצריכה לחזור על עצמי מהתחלה ולבזבז זמן...
וכישורי משא ומתן... כמה התכוננתי לשיחה עם המנכ"ל על השכר... כמה סימולציות עשיתי עם עובדת ההשמה החדשה. רעדתי. שקשקתי. דחיתי כמה שיכולתי. אבל הרגע הגיע ונכנסתי עם הרעד. והעזתי להציע סכום גבוה יותר ממה שהתאמנתי עליו עם היועצת. לא יודעת מאיפה לקחתי אומץ. והוא הסכים מיד, ואפילו שאל אם זה יעשה אותי מרוצה!!!! אחר כך הצטערתי שלא ביקשתי יותר חחח. ודיברתי שטויות מרוב ההפתעה. הייתי בטוחה שהוא יתמקח וגם הכנתי את עצמי לתשובות. והרגשתי כאילו באתי להרים ארגז שחשבתי שהוא כבד מאוד, והכנתי את כל הגוף, השרירים מכווצים, ופתאום, איך שניגשתי לארגז הזה הוא היה כל כך קל עד שעפתי אחורה.
כשאני אומרת לעצמי שאני ראויה ומוכשרת אני מתנתקת מעצמי באופן דיסוציאטיבי. אני פשוט לא שם. ואם אני כן שם, אני חייבת להירגע. אני עושה את זה עם אוכל בגלל כמה סיבות, אני במצב מאוד לא טוב. יש לזה כמה סיבות שלא אכנס אליהן כרגע. זה בפיקוח הפסיכולוגית והכול יהיה בסדר, אבל אני חייבת רגיעה.
אני גם מעדיפה לא לספר לאנשים על השיחה עם המנכ"ל כי אני לא רוצה לעשות לעצמי 'עין' או חוק מרפי, תקראי לזה איך שתקראי, וגם כי אני לא רוצה שאנשים יקנאו. ואני מרגישה כל כך לא שווה. כאילו זו ממש טעות שאני שם, ועוד מעט-קט הם יראו את זה ויעיפו אותי. האיחורים שהיו לי על ההתחלה. הבלבול בין המשימות. הקושי העצום לדבר עם לקוחות, ועצם זה שהם לגמרי סומכים עליי שאעשה את זה בלי עזרה... אימאלהההההה. ואני עושה את זה לא רע בכלל, אבל אני משחקת כאילו זה אמיתי. מאיפה יש לי אומץ? העורכת מכריחה אותי. היא אומרת לי שאנחנו חייבות להתחלק בנטל כי בשביל זה היא לקחה אותי, שאהיה העוזרת שלה ואוריד ממנה משימות. אבל היי... היא עושה את זה כבר מלא זמן, לדעתי לא מעט שנים, ואני שם חודש, כלומר ארבע פעמים בסך הכול!!! (אני עובדת פעם בשבוע)
על ההתחלה היא כבר התייעצה אתי על כל מיני דברים ואני מצליחה לעלות על דברים שהיא לא רואה, שאף אחד לא רואה. והיא מקבלת את מה שאני אומרת כתורה מסיני. והיא מהתחלה אמרה לי אני עוד עין שלה. ומהתחלה נתנה לי לערוך עורכים אחרים שלא עבדו טוב. ובכלל התקבלתי שם כמגיהה, שזה משהו שנחשב הכי נמוך בהוצאה (יש עוד כמה דברים יחסית נמוכים), אבל בשבילי הכול טוב! ועשיתי עבודה כל כך טובה ושווה שאחרי פעמיים היא כבר קידמה אותי לעריכת לשון ולפני כמה חודשים קידמה אותי עוד יותר, לעורכת תוכן (עריכה ספרותית, בניית קונספט, עבודה מול לקוח והתנהלות מולו... מאוד לא קל לי). ועל ההתחלה זרקה אותי למים עם לקוח בעייתי, 'טיפוס' וכחן ולא קל... וכל זה תוך פחות משנה!!! ואני לא מבינה מה קורה ואיך זה קרה, ונכון שבאיזה שהוא מקום הם משלמים ממש מעט (ככה זה הוצאות) אבל אני צריכה כל שקל!!
 
יש לי כל כך הרבה לספר על מה שאני עוברת וחווה שם, הכול כל כך אינטנסיבי ולחוץ... אני לא נושמת, פיזית, אני לא נושמת. אני חייבת להוכיח את עצמי. זה שהתקבלתי למשרד (בלי שבכלל ביקשתי) וזה שקיבלתי את הסכום שביקשתי זה מטורף. זה לא שאתעשר מזה, אבל אני מקווה לסגור סוף סוף את החובות שלי. אפילו השח"ע היה המום מכמה שהצלחתי לסגור עם המנכ"ל, כי הוא ייעץ לי לבקש 20 שקלים פחות!!! אבל התייעצתי עם חבר'ה מהתחום והבנתי שהצעה ראלית תהיה הרבה יותר גבוהה.
 
ותראי מה קורה, מאז שכתבתי את ההודעה הזאת כמעט שלא הגיבו לי. כלומר מי שהגיבה לי שתבורך, אבל אני רגילה שכותבים לי הרבה יותר אנשים. אל תעזבו אותי בגלל שקרה לי משהו טוב! אני צריכה שאנשים יהיו אתי לא רק כשאני במיטה ולא יוצאת ממנה כל היום, הרי רק יום לפני כן, ביום ההולדת שלי, זה בדיוק מה שקרה לי. אני לא מסתדרת עם התנודות האלה. אני צריכה שתהיו אתי. אל תחשבו שיש לי צרות של עשירים. אני פוחדת להיות בטוב. אני פוחדת להתרסק. אני לא יודעת איך ליהנות ופשוט לטפוח לעצמי על השכם ולשמוח ממה שקורה. זה קצת כמו שבביה"ס היסודי, כשעדיין הייתי המצטיינת השכבתית בכל תחום שהוא למעט ספורט כמובן, הייתי תמיד מחביאה את המבחנים ואת הציונים כדי שאנשים לא יקנאו בי ולא ישנאו אותי. לשמחתי הם לא יכלו לשנוא אותי, כי היו זקוקים לי ולהעתקות ממני חחח
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאני לא באה לנפנף בפורום דיכאון בהתנשאות. אני בדיוק כמו כולם פה. יש לי ימים כמו יום ההולדת, שהם הרבה יותר דומיננטיים, ויש לי חוויות חדשות כמו זו שתיארתי פה בהרחבה.
אל תברחו ממני בגלל זה. תלמדו אותי לשמוח בלי ליפול. תלמדו אותי שאפשר גם אחרת. שאפשר להיות גם וגם וזה לא מוריד ולא מעלה מהיחס שלי כלפי אחרים.
מישהו שומע? מישהו יכול להיות אתי גם בזה?
