לא ממש יודעת במה להתחיל היום הזה...
בעצם יודעת מה אשאיר לסוף... עדיין לא יודעת פרטים מדוייקים, מה בדיוק היה לו היום. אין לי מושג אם הוא כבר בבא"ח או שהלילה ישן עוד בבקו"ם אבל דבר אחד אני יושעת,- האפרוח הקטן שלי חיל. בבקום היה "משעשע", הלוח האלקטרוני, זה שעליו נכתבים באדום שמות האזרחים שצריכים לעלות על האוטובוס (שיסיע אותם 200 מטר ואז יהפכו לחיילים
), הלוח הזה לא עבד היום לפחות בשעות הבוקר ובמקומו היתה איזו חיילת שכרזה בקול את השמות... . מי שהי(ת)ה פעם בבקום ביום הזה מכיר/ה את הריקודים, שירים ודרבוקות שמגיעים לעשות שמח בשעות האלה, אז דמיינו לעצמכם איך צריך לשים אוזן כאפרכסת כדי לנסות לשמוע מבעד "לצלילים" אם הפעם זה השם שלך שקוראים לו לעלות לאוטובוס שמחכה ברחבה. ניפנוף לשלום עם אגודל למעלה, חיוך רחב, זכוכיות כהות של האוטובוס שמסתירות, אני מקווה, דמעה סוררת שלי שעיפעוף מהיר של העין מצליח להעלים וב8:55 האוטובוס "שלנו" חצה את השער. היו לי תוכניות להמשך היום הזה אבל חברה הטילו עליהן ווטו והכריזה שהם ממש לא טובות וכך מצאתי את עצמי בשעות הבוקר יושבת בבית קפה עם חברה טובה טובה טובה. בדרך הביתה התקשר הגולנצ'יק שלי שמזמן לא אכלנו ביחד ושהיום זה היום לאכול יחד צהריים אז היתה לי כחצי שעה שלימה להיות לבד עם עצמי והילד הופיע ולקח אותי לאכול צהריים, חזרנו לא מזמן ... וקצת מצחיק להגיד את זה דווקא על היום הזה אבל בהחלט היה לי יום של כיף, ככה סתם ביום חולין אחד לעזוב הכל ולבלות במסעדות עם אהובים זה לא דבר של מה בכך...
. האמת שבגלל "החגיגות" עוד לא הספקתי לבדוק איך אני מרגישה. אני יודעת שזה עוד מעט יגיע... אבל מה שהיה הכי חשוב לי לכתוב לכם כרגע ואת זה השארתי לסוף זה פשוט לכתוב לכל אחת מכן תודה אישית ומיוחדת. תודה לכל אחת שקראה את המילים שלי והרגישה אותן. תודה לכל אחת שהגיבה. תודה לכל אחת שכתבה אלי באופן אישי במסר, סמס או מייל. תודה לכל מי שהתקשרה אלי היום ואתמול. תודה לכל אחת ואחת מכן.
