צהריים טובים לכל האנשים ולכל הציפורים הנודדות
והנה סיפור מהחיים.
סבא וסבתא (שכנים שלי) שחוזרים לביתם מטיול נפלא בן שבועיים ימים בליטא, רחוקים מהאזעקות ומטחי הטילים,
נפגשים עם הנכדים הקטנים שלהם, ולאחר החיבוקים והנשיקות,
הקטן בן השלוש שואל את הסבא:
סבא, תגיד, לאן הלכתם בזמן האזעקה? היה לכם ממ"ד? האם ירדתם במדרגות למקלט?
הסבא ההמום אמר לנכד:
לא. לא היו לנו אזעקות בכלל...
הנכד הסתכל עליו בתדהמה ולא הבין. איך זה שיש מקום שלא היו בו אזעקות בכלל.
והסבתא, עצובה כל כך. לשמוע את הנכד מבקש מהסבא שייקח אותו לגן המשחקים שקרוב לניו-פארם כי שם יש מרחב מוגן...
אז אלו הם חיינו בזמן האחרון,
הקטנים שלנו כבר יודעים מה זה ממ"ד ומה זה מרחב מוגן ומה עושים בגן הילדים כאשר יש אזעקה, ואיך נראים החיילים שבאים לתת לגננות
הנחיות על איך מתנהגים בזמן חירום... וזה עצוב כל כך שהילדים שלנו מתבגרים מהר כל כך...
ואני אמרתי שאני מאוד מקווה שאם יהיה שקט של כמה שנים טובות, נניח עשר שנים למשל, הילדים האלו יגדלו וישכחו את הטראומה הזאת,
אז דקל שלי שהיה ילד קטן בזמן מלחמת המפרץ, אומר שילדים לא שוכחים אזעקות לעולם
המשך יום נפלא כאן לכולם
