אני רוצה להשתמש בדוגמא של נדיה
עם החזרה מהגינה והבייביסיטר. נניח שבן זוגי ואני קבענו לצאת בערב, והזמנו בייביסיטר לשמור על הילדים. בשעה שמונה אני שמה לב שאנחנו עוד בגינה, ומתחילה לכוון את הילדים לכיוון הבית, כדי שנוכל להיות מוכנים לצאת בתשע. עם עומר ושירה לא תהיה לי שום בעיה. נקודה. בגלל זה תמיד כששואלים אותי כאן "אבל מה אם הם לא יסכימו" או "מה אם הוא מחזיק בנדנדה ולא מסכים לעזוב" אני עונה תשובות היפותטיות, כי מעולם לא עמדתי במצב הזה איתם. ולא בגלל שהם ילדים מיוחדים (כלומר, הם כן כמובן, אבל זה לא בגלל זה
), אלא (אני חושבת) בגלל שמערכת היחסים בינינו היא כזו, שכמו שהם יודעים שאני משתדלת להענות לבקשות שלהם, גם הם נוהגים אותו דבר כלפי. אז אני אומרת להם "עוד 5 דקות עולים הביתה" ובזה זה נגמר. אורי עדיין קטן, ולכן איתו בהחלט יכול להיות מצב שבו הוא לא רוצה לסיים פעילות שהוא נהנה ממנה, אבל מכיוון שאני פנויה להתמודד רק איתו, ומכיוון שאני יודעת איזה דברים הוא אוהב, גם אותו לא תהיה לי בעיה לשכנע לבוא הביתה (למשל, בוא נלך עכשיו הביתה ותקבל ננוק בספה). ברור לי, שאני לא אוותר על היציאה שלי בגלל שלילדים אין חשק לעלות הביתה (אלא אם, כמובן, מי מהם חולה או כיוצ"ב), אבל איכשהו גם לילדים זה ברור. זה בכלל לא הופך לנושא לויכוח. גם לא אצל אורי, הגם שהטקטיקה שלי איתו יכולה להיות שונה.
עם החזרה מהגינה והבייביסיטר. נניח שבן זוגי ואני קבענו לצאת בערב, והזמנו בייביסיטר לשמור על הילדים. בשעה שמונה אני שמה לב שאנחנו עוד בגינה, ומתחילה לכוון את הילדים לכיוון הבית, כדי שנוכל להיות מוכנים לצאת בתשע. עם עומר ושירה לא תהיה לי שום בעיה. נקודה. בגלל זה תמיד כששואלים אותי כאן "אבל מה אם הם לא יסכימו" או "מה אם הוא מחזיק בנדנדה ולא מסכים לעזוב" אני עונה תשובות היפותטיות, כי מעולם לא עמדתי במצב הזה איתם. ולא בגלל שהם ילדים מיוחדים (כלומר, הם כן כמובן, אבל זה לא בגלל זה