צלקות/נזקים/כבוד/תפישות עולם
הי, מנסיון חיים, כילדה, כאם - נראה לי שהמילה צלקות ונזקים חזקה מידי. אביא דוגמא מחיי האישיים, כילדה. בתרבות של הורי(ואלו היו הורים ייקים, בשנות הקמת המדינה...), היה ברור שישנה "הפרדה" בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. זה התבטא לא רק במה שאני מרגישה היום(קשרי עם ילדי, לעומת קשריהם של הורי איתי כילדה). ההורים דרשו ,למשל,ציות- כחלק מתרבות. לא ראינו בזה חוסר כבוד. ידענו שבכל הבתים הגישה היא כזו. ידענו ביננו, כאשר כבר היינו גדולים יותר, בצבא- לצחוק על מאפייני הייקים. לי הפליקו בישבן. זה כאב, זה העליב. האם יש לי צלקת? לא, אין לי. אותי הכריחו, כחלק מתפיסה תרבותית חינוכית, לכתוב ביד ימין. אני שמאלית. בילפתי אותם, עשיתי להם הצגות, ובסוף ירדו ממני. יש לי צלקות? לא. למדתי, על פי בקשתי- לנגן בקלרינט. כמו ילדים רבים בימינו, מהר מאד לא רציתי ללמוד לנגן. כנראה לא הייתי מוצארט, וזה היה כרוך בהפסד הרבה מאד כייפים של ילדה בת 10 (אימונים של שעה כל יום, נסיעות 2 פעמים בשבוע לקיבוץ אחר, לשיעור נגינה ולקונסרבטוריון(ככה כותבים? קראנו לזה "אולפן למוסיקה"). משום האווירה במשק- לא העזתי לומר- איינני רוצה להמשיך לנגן. למדתי, ממש באי חשק, במשך שלוש שנים. לא הייתה מאושרת ממני, ולא היה לי את מי לשתף בשמחתי- כאשר בתום שלוש שנים עשו לי בחינה, והחליטו שמפסיקים את שיעורי הנגינה. האם יש לי צלקת. לא. אבל זה לימד אותי לחיים- איך להשאיר ערוצי קשר עם ילדי, לגבי קשיים שלהם, רצונות ואי רצונות שלהם, לדברים מאד משמעותיים בחייהם. כאשר נעשיתי אמא- נשבו "רוחות תרבות" אחרות, והיה לי ברור שלא אתן מכות בישבן לילדי. הורי, כאשר לא רצו שנבין על מה הם מדברים, דיברו בינהם בגרמנית, ואנחנו, צברים של ההתישבות העובדת - לא רצינו ללמוד גרמנית, "זה גלותי" - ולא הבנו מה הם מדברים. האם נעלבנו? לא. האם הרגשנו חוסר כבוד? לא. אבל, היו דברים, שגם הם היו חלק מהתרבות, והם בהחלט יצרו צלקת, שהרבה השקעתי כדי לטפל בה, ולהתמודד אתה, ויש דברים שאינני מסוגלת אפילו להגיע אליהם. למה אני לא מסוגלת להגיע? אז, בתקופת הקמת המדינה, היה ברור שהורים, מסיבות שונות, עוזבים את הבית, לתקופות ארוכות, של שנה שנתיים. אבי, יצא לשליחות לארצות הברית כאשר הייתי בת 4. הוא היה שם שנתיים ימים. אתם יכולים רק לדמיין לכם מה זה עושה לילדה בת 4. אבל ה"צלקת" כל כך עמוקה, מגיל 4, כולל התרבות, שבכלל איני יכולה להיות מודעת לרגשות שלי כלפי צעדו זה של אבי. אני כן יודעת איזו מערכת יחסים, איזה עולם רגשי היה ביננו כשגדלתי, עם חזרתו, והפכתי לנערה צעירה , אשה צעירה ואם. לא היה שום כעס על פני השטח, ולא ברמות קצת נמוכות יותר- כלום. לעומת זאת, אימי חלתה בסרטן, בהיותי בת 15. תוך זמן, כנראה, די קצר, נפטרה. לא סיפרו לי שהיא חולה כל כך קשה. לא סיפרו לי שהיא הולכת למות. לא איפשרו לי להפרד ממנה, לא איפשרו לי ללכת להלוויה, לא הייתה מסורת של ישיבת "שבעה"(משק של ייקים, ללא שום סממנים של דת ומסורת), לא דיברו מעולם בבית עליה, מאז שנפטרה. אימי לא חשבה שהיא צריכה לספר לי, לנו. זו הייתה חלק מתפיסת התרבות שלה. היא לא חשבה שהיא צריכה להפרד ממני. זו הייתה צלקת, צלקת מאד קשה. אני מניחה שלא רק עצם המוות של אם, אלא גם כל מה שלא היה מסביב- שהזכרתי. זו צלקת. אני מספרת זאת, כדי להחזיר לפרופורציות. לא כל מערכת יחסים לא הכי נפלאה עם הורים,למשל- עם אם/אב שתלטניים- זו צלקת. לא כל טעויות שאנחנו עושים כהורים, וכולנו עושים- זו צלקת, נזק. גם בהן שלי בכה מאד על טעויות שעשיתי כלפיו, מחוסר מודעות, מבלבול- לומר שיש לו צלקות? זו הגזמה. הוא אדם מאושר, בונה מערכת יחסים נפלאה עם חברה, כך גם ביתי. יש לו מחולשות ונקודות חוזק. חלקן מרכיב אישיותי, חלקן תוצאה של היחסים בין כל בני המשפחה. אבל אלה לא צלקות, אלה לא נזקים. כאשר משהו מספר על קשיים, כאדם בוגר, עם הוריו, לאור מערכת יחסים מהילדות- יש לו אפשרות לטפל בבעיה, בעזרה מקצועית, לעבד הקשר הרגשות, אופי הקשר הלקוי, ולצאת ממנו. אבל מי שהורהו, חס וחלילה התעלל בו- ואני לא רוצה להכנס לפרטים- זו צלקת מאד קשה. קר כמטפורה- חליתי באבועות רוח. היתה לי צלקת מעל הגבה השמאלית. האם אפשר לראות אותה היום? כשהייתי ילדה בבית הספר העממי, נפל לי על גשר העף- חלון תלוי, בכתה. כאב מאד, אני מניחה. הייתה לי צלקת. כשאני ממשת כאדם בוגר- אני לא מרישה אותה. האם אני מובנת? אין זה אומר שלא רציתי כאם להשתפר, ללמוד לא לטעות,לעשות דברים נכון ונעים יותר. אבל בין זה לנזק וצלקת- המרחק עצום. דסי