כאן ולא כאן
כבר כשבועיים שהפכתי לקוראת סמויה כאן בפורום. קוראת את כל ההודעות אבל לא מצליחה להגיב. לא כי אני לא רוצה, פשוט כי לא מצליחה למצוא כמה דקות של שקט, לשבת מול המחשב ולענות כמו שצריך. כל ערב אני אומרת לעצמי מחר אני אשב ואתייחס אבל מחר מגיע ועובר במהירות, יום מצטרף ליום והימים לשבועות. כל כך הרבה דברים עוברים במקביל וממש קשה לי להסתדר. יהב סובל בשבועיים האחרונים מגזים והתוצאה היא שהוא נמצא הרבה, ממש הרבה על הידיים (שלא לדבר על זה שהוא יונק כל שעה וחצי-שעתיים), מה שלא מאפשר לי מרחב תמרון. החצי במילואים ואני מנסה למצוא זמן לכל הדברים האחרים: למצוא חצי שעה להקדיש לכל ילד בנפרד, להקפיץ אותם לחוגים ולחברים (כמעט כל יום יש משהו), אני מנסה נואשות להתקדם קצת בתיזה (אבל כל 5 דקות מישהו קוטע לי את חוט המחשבה), זה הגיע למצב שאפילו לפעמים אני לא מצליחה לסיים להכין להם את ארוחת הערב ונאלצת לתת להם הוראות איך לסיים להכין לבד. אני מלאה רגשות אשם שאני לא מצליחה לעשות איתם את כל מה שאני רוצה ומעבר לזה - צריכה לעשות (למשל לתרגל עם הקטן את "שיעורי הבית" של הריפוי בעיסוק, וכו'). ואני בכלל לא מזכירה את הבית שנראה כמו סדום ועמורה כי זה באמת שולי כרגע. מעבר לזה - יהב כבר בן 8 שבועות ולי יש הרגשה שהוא קצת איטי בהתפתחות. חוץ מזה,הוא ממש קמצן בחיוכים.הוא קם בבוקר ומפזר חיוכים לשתי דקות וזהו. אחר כך הוא מתחיל בקיטורים וכמעט לא מחייך וזה נותן לי הרגשה שהוא פשוט אומלל. יש לו מן מבט כזה בעיניים ואני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. בעוד יומיים יום השנה לאובדן. אובדן שאף אחד לא יזכור חוץ ממני ואף אחד גם לא מייחס לו משמעות (חוץ מהחצי) - כי הרי כבר יש לי תינוק חדש לא? זה מה שכולם חושבים.. בקיצור - יצא לי ארוך ומבולגן אבל מה שרציתי להגיד זה שאני כאן, שמחה איתכן (סינטה, אש"פ, נוריה), עצובה איתכן (אריאן היקרה), מתפעלת מכל הקונצים של תינוקות הפורום ומתלבטת איתכן אבל ממש קשה לי למצוא זמן ושקט. אני מקווה שבקרוב אחזור לתפקוד רגיל, בינתיים אני מתגעגעת
כבר כשבועיים שהפכתי לקוראת סמויה כאן בפורום. קוראת את כל ההודעות אבל לא מצליחה להגיב. לא כי אני לא רוצה, פשוט כי לא מצליחה למצוא כמה דקות של שקט, לשבת מול המחשב ולענות כמו שצריך. כל ערב אני אומרת לעצמי מחר אני אשב ואתייחס אבל מחר מגיע ועובר במהירות, יום מצטרף ליום והימים לשבועות. כל כך הרבה דברים עוברים במקביל וממש קשה לי להסתדר. יהב סובל בשבועיים האחרונים מגזים והתוצאה היא שהוא נמצא הרבה, ממש הרבה על הידיים (שלא לדבר על זה שהוא יונק כל שעה וחצי-שעתיים), מה שלא מאפשר לי מרחב תמרון. החצי במילואים ואני מנסה למצוא זמן לכל הדברים האחרים: למצוא חצי שעה להקדיש לכל ילד בנפרד, להקפיץ אותם לחוגים ולחברים (כמעט כל יום יש משהו), אני מנסה נואשות להתקדם קצת בתיזה (אבל כל 5 דקות מישהו קוטע לי את חוט המחשבה), זה הגיע למצב שאפילו לפעמים אני לא מצליחה לסיים להכין להם את ארוחת הערב ונאלצת לתת להם הוראות איך לסיים להכין לבד. אני מלאה רגשות אשם שאני לא מצליחה לעשות איתם את כל מה שאני רוצה ומעבר לזה - צריכה לעשות (למשל לתרגל עם הקטן את "שיעורי הבית" של הריפוי בעיסוק, וכו'). ואני בכלל לא מזכירה את הבית שנראה כמו סדום ועמורה כי זה באמת שולי כרגע. מעבר לזה - יהב כבר בן 8 שבועות ולי יש הרגשה שהוא קצת איטי בהתפתחות. חוץ מזה,הוא ממש קמצן בחיוכים.הוא קם בבוקר ומפזר חיוכים לשתי דקות וזהו. אחר כך הוא מתחיל בקיטורים וכמעט לא מחייך וזה נותן לי הרגשה שהוא פשוט אומלל. יש לו מן מבט כזה בעיניים ואני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. בעוד יומיים יום השנה לאובדן. אובדן שאף אחד לא יזכור חוץ ממני ואף אחד גם לא מייחס לו משמעות (חוץ מהחצי) - כי הרי כבר יש לי תינוק חדש לא? זה מה שכולם חושבים.. בקיצור - יצא לי ארוך ומבולגן אבל מה שרציתי להגיד זה שאני כאן, שמחה איתכן (סינטה, אש"פ, נוריה), עצובה איתכן (אריאן היקרה), מתפעלת מכל הקונצים של תינוקות הפורום ומתלבטת איתכן אבל ממש קשה לי למצוא זמן ושקט. אני מקווה שבקרוב אחזור לתפקוד רגיל, בינתיים אני מתגעגעת
