אנסה עכשיו.
הוי אני כקנה רך הנכנע לרוח
ודמעתי כדיו נשפך
אכתוב את שירתי
 
הערה : אני חושב שפה יש שני צדדים מצד אחד את הקנה, שהוא עץ יש פה כבר מתחילת השיר חיבור לצומח, להתפתחות אבל יש פה גם כניעה, בגלל שאותו קנה רך כלומר נוטה להתגמש, נוטה לא עמוד במקום " נכנע לרוח " - ומה היא אותה רוח? אם לא בעצם הווה, הנשמה הזהות, התודעה שכמו הקנה נע וממשיכה אחר כך " ודמעתי כדוי נשפך" כלומר עכשיו יש מעבר ללעולם השיה, לעולם האותיות " אכתוב את שיריתי" יש פה קורלציה בין השירה לנשמה, בין התודעה לכתיבה יש חיבור ביך היותך משוררת ( מוכשרת מאוד לטעמי יש לציין) לבין הכניעה ,התפזרות,התעופפות, אני רואה את הקנה כסמל של הנשמה והורח כמה שמניעה אך גם מכניעה.
 
 
מילים המלוות את שריקת הרוח
ואני שאף אשאף אל על
צלולים שם המים
לו עלווה לי אצמח
אזי יבואו ציפורים
 
הערה : פה אני רואה בעצם שוב חזרה של אותו רוח מתחילת השיר שכופכפה את הקנה, אבל הפעם יש צמיחה"ואני שאף אשאף אל על" כלומר יש התקדמות, המאבק בתחילת השיא, הכניעה בזכות כנפייה השירה מוביל בסוף להגיע אל אל לגוע בשמים, ואז יש שוב צלילה למים, יש שוב התבננות מתחת למים, השתקפות המים והתבננות השמים, זה מעים בין הבפנים לבחוץ ,בין החנוק למעל לחנוק למטה, אם את תגיע יותר מידי לאל על אז את לא תוכלי לנשום, ואם למטה אז טבעי, יש פה שוב מאבק, שחוזר על עצמו אבל במתכונת אחרת. ועכשיו יש מעבר לצומח שוב, בהתחלה היה קנה לאחר מכן יש עלה שצומח, מין הירוק הזה הפריחה, שמסמלת את הבאות את האושר שיכול לבוא ואז " אז יביאו ציפורים" הכוונה היא שוב להשתחררות משני המכושלים האלו, כמו הציפור שהוא יכול לעוף בשמים, שהוא יכול לנוע בחופשיות ככה גם את.
 
אני אֵדֹם ושירתם תלווה לה את הרוח
אכה שורש, בעוצמה אכה,
אל בטנך אדמה
אל תוך עמקי הרקבובית
וממנה אנק
שורשיי במחשכים ראשי באור
 
הערה :
פה את כבר מציגה את הפיזי " אני אדם " אני לא כל יכול יש לי את הנשמה, שהיא השירה אבל אני עצם ובשר " ושריתם תלווה" כלומר יש פה את האוביקטו שזה את ויש את הפעולה שהיא מובילה לשירה - לרוחניות להתעצמות, " אכה בשרוש" - כמו שאמרתי אז זה בנשמה, יש בעולם התורני מה שנקרא " להתחבר אל השרוש " זה נאמר גם בספר לקוטי מהורן ופה זה מחזיר אותי אל התחברות לנשמה, אכה בשרוש -כלומר אעשה פעולה התוביל אל פיצוח האבן הזאתי המפרידה והגיח אל הנשמה. " אל הבטן" אל דה עמוקה אל מעמקי הנשמו,ת על מעמקי עצמי, הסתכל על עצמי על הפנים, אני רואה את השורות האלו כתחירה לעומק הנשמה לגלוי, להרחבת המושג נשמה " אדמה " - נשמה. והסיום אומר, מצד אחד יש בי אור שדולק - שזה הנשמה, הלתת והרצון להשפיע ( כמו שאמר בעל הסולם) מצד שאני אני גוזר על עצמי או נכלא ליצר הרע שבי כלומר " למחשכים" יש משחקים של אור וצל, של חושך נגעיות, אבל יש אמירה אופטמית " ראשי באור" כלומר הקדקוד, הוא נמצא כעת במצב של אור, של התמזגות, של הכנה אל ריצוף, ועברת את התליך ואז השורות הבאות.
 
ועפעפי עלווה גשומה
וציפורים ושיר.
לו הוי אני היום
כאדם,כעץ שדה
 
- הערה פה את עושה חיבור בין הפסוק " האדם הוא עץ השדה" כלומר הגעת כבר לתיקון,זה השורה האחרונה, והציפורים מנגנות שירה, אין לי הרבה מה להוסיף.
 
ואתה הינך עובר האורח
שב נא בצילי
אוי אתה עובר האורח!
שב נא בצילי
לו חמדת פריי
 
- אחרי אותו תיקון את יכולה לקבל, ולהכיל את האחר כי את מהכוח לקבל אל הכוח להשפיע כלומר אחרי שעברת את כל מסכת האיסורים שמלווה את השורות הראשונות עד האמצע, את במצב של נתינה והכלה, ואותו עובר אורח - אני ,ואתה וכולם יכולים לבוא בחיבור ולגעת " חמדת הפרי " עם עצמך מעצנך עם נשמתך.
 
לו נשאת תפילה בלחש תחת צמרתי
לו בשארית כוחותייך ובציפורנייך גירדת ופצעת את קליפתי
אז לא אהיה כעץ גאה, נשבר,
אלא כארז בלבנון אשגה
כתמר אפרח
 
הערה : פה את שוב חוזרת למאבק, את קראת לו לבוא, לי לנו לבוא לשבת בצלך, לגעת באורות, הנשמה אבל מה קרה? את קילפת את עצמך, שרטת את עצמך, אבל היצר הרע מאותת היצר להיות בתוך עצמך " אדם לאדם זאב" ואז את נשארת במקום " עץ גאה, נשבר" כי הגאווה היא מקור כל הרוע, האגו אמור להפוך לטראוליזם, אבל מה קורה? עדיין יש את הניתוק, שלא יפסיק עדיין את מנסה דשיסאו ויקטפו פרי, שתהיה כתמר יפרח, אבל את.
 
עד תאחז האהבה בסנסיניי
עד תענוג יפקע אשכלותיי
עד בחקל תפוחין
רועה ורעיה לוקטים השושנים
וסיהרא באשלמותא
 
הערה : כל השורות האלו מתחילות " בעד" יש פה חזרה מכוונות ומודעת לכך שזה עדיין לא הגיע יש עוד זמן, יש פה אמירות מהזוהר כמו הסיום שמדבר על הכל על החיבור לעצמך, ועל נשמתך, יפה שהשתמשת ביטוי הזה - לשלמות העבוד,ה להגעת אל השורש, לפיצוח האדמה, ולהגע על הנשמה, זה הסיום יש תקווה ויש עבודה..
 
לסיום : השיר הזה הוא אחד הטובים, היפים והמורכבים ביותר שלך, לטעמי מלאכת מחשבת, שיר חזק מאוד, אנטלקטאולי, מיסטי, ומבריק, סחטיין.
