תוכן המסמך --חלק ב'
(המשך מהודעה הקודמת) וכי מה יכולתי לעשות כאשר נשבר מטה לחמי? התעשיה האווירית, רפא"ל, צה"ל – כולם פסלו אותי, בעיוורונם, מבלי ששאלו את עצמם מאיזו סיבה, והחליטו שיש להטיל חרם על שרותיי ועל כישרונותיי כמהנדס אווירונאוטי. טענו שאני מהווה סיכון ביטחוני בגלל אפשרות של סחיטה על ידי גורם עויין. ואני שאלתי אותם:"הא כיצד? אם אתם יודעים עלי וגם הורי יודעים, במה יאיים הסחטן הפוטנציאלי?" כאן החל הקצין הממונה (אחד מיני חצי תריסר שפגשתי) לגמגם ולצטט מתוך תקנות עבשות שלא נבדקו זה עשורים. חבריי לצרה אמרו לי שרבים כמוני נרדפים על ידי השלטונות ומוטב שאחפש תעסוקה שלא במקצועי. באותו זמן שמעתי שבקנדה נחקקו חוקים האוסרים אפלייה על רקע נטיה מינית. שמתי פעמיי אל ארץ זו, ואני חוסה עד היום תחת חוקי הארץ הזאת שהטיבה עימי. עכשיו אני מתפרנס בכבוד, ברוך ה', וקניתי בית, אותו אני חולק עם רעי ועזרי מזה שמונה-עשרה שנים. גם בראשית דרכי כאן, כאשר הייתי סטודנט ותושב ארעי ולכן עיסוקי היה מוגבל, פניתי למסודות ישראלים במונטריאול בבקשה לעבודה, ונפסלתי. רציתי להיות קצין ביטחון ב"אל על" ובקונסוליה, כמו סטודנטים ישראלים אחרים שלמדו כאן. האחרים התקבלו, בעוד שלי נאמר ש"טופסי הבקשה אבדו" – פעמיים!! בנוסף לכך, לפני כעשר שנים טילפנו אליי לכאן והציעו לי מישרה ברפא"ל (רשות פיתוח אמצעי לחימה) בארץ. אבל אחרי שבדקו בתיק האישי שלי, לא שמעתי יותר מהם. כך הוסר ספק מליבי שלא אוכל להתפרנס עוד בארץ מולדתי. אבל כאמור, רווח והצלה עמדו לי ממקום אחר. למרות כל זה, אין בליבי טינה לארצי. אני אוהב את ישראל ונלחם למען שמם הטוב של הארץ והעם. בוויכוחים ובדיונים שאליהם אני נקלע מדי פעם, כאשר שונאי ישראל או בורים חסרי דיעה מוציאים את שם ארצנו ועמנו דיבה, אני נותן להם "באבי-אביהם", משכנע אותם לא פעם ומעמיד אותם על טעותם. אני קורא עיתונים ישראלים, מאזין ל"קול ישראל" בגלים קצרים ומרבה בביקורים בארץ, עוקב אחרי המתרחש בארץ, במיוחד שינויים חברתיים ותחוקתיים, ומקווה לטוב. כבר קיבלתי מעין מכתב התנצלות מן השלטונות בארץ על שנעשה לי לפני עשרים שנה. אבל האם אוכל לסכן את פרנסתי ומעמדי ולחזור ארצה בלי הבטחה שהתיקים הישנים לא ייפתחו ותוכנם לא יוצג לחובתי? ומה עלי לעשות כאשר כמה מעמודי התווך של החברה הישראלית ממשיכים לקטרג בזעם על שכמותי? אני נפגש עם אזרחי ישראל שגם הם הוגלו או הונסו מן הארץ בנסיבות דומות (כמעט בכל מטרופולין בצפון אמריקה וגם בארץ ישנן קבוצות מאורגנות של ישראלים ויהודים כמוני שנפגשים ודנים בבעיות האפליה נגדינו ובניגוד שבין דת ישראל ובין אורח חיינו) ואין לנו פיתרון מלבד המשך הגלות. מה דעתך, כבוד הרב, האם יש לך פיתרון או לפחות עיצה, לו רק מילת תמיכה או נחמה? או שמא רק אש וגפרית... שוב אודה לכבוד הרב מקרב לב על טוב ליבו ועל כל שהעניק לי מהרב מאז אני זוכר אותו, בברכה וברגשי הערכה עמוקים, תשובת הרב - אפילוג במשך חמש שנים אחרי שכתבתי את המכתב לרב ביקרתי כעשר פעמים בארץ ובכל פעם פגשתי את הרב בבית הכנסת או ברחוב. בכל פעם הוא לחץ את ידי ואמר לי "שולם עלייכם" וחייך אלי בחיבה. אני הסתכלתי לו עמוק בעיניים וחיפשי שמץ של ניצוץ של הכרה במכתב ה"כבד" שכתבתי אליו. כלום! ממש כאילו להד"ם. מכיוון ששלחתי את המכתב פעמיים (עברתי דירה וחשבתי שאולי הוא שלח מענה אל כתובת הישנה), הסיכויים שהוא לא קבל את המכתב היו אפסיים. כשחזרתי לקנדה וסיפרתי בבית, בן-זוגי כעס מאד. "איך זה שאתה שופך את בני מעיך במכתב כואב כזה והרב אפילו לא טורח לאשר את קבלתו, שלא לדבר על מתן תשובות לשאלות הקשות ששאלת ?" בן זוגי צדק. גם אני כעסתי ואמרתי לאבא שלי (שהוא חזן, אגב) שהרב הזה, עד כמה שהוא עדין וטוב לב, הוא בסך הכל "טכנאי דת", שיודע רק לפסוק לפי הספרים, אבל הוא לא ניחן במנהיגות ובתעוזה הדרושות כדי להתעמת עם שאלות שבנפש ולהנהיג קהילה. לפני שנתיים בביקורי בארץ בחג סוכות החלטתי להתעמת עם הרב. עשיתי לו "מארב" בכניסה לסוכה של בית הכנסת לקראת סעודה שלישית של שבת חול המועד. למזלי הוא היה לבדו במרחק ניכר מהפמליה שלו. כרגיל, הוא לחץ את ידי בחום וגם הניח יד שמאלו על שיכמי, ואז אמרתי לו "כבוד הרב, יש לי שאלה שמציקה לי כבר הרבה זמן: האם הרב קבל את המכתב ששלחתי אליו לפני שנים?" הרב משך את ידו השמאלית משכמי ונשארנו לחוצי יד. "קבלתי את המכתב" הוא אמר מכנית "אני מאחל שיהיה לך טוב, ושתהיה לנו בריא". נפרדנו והוא נכנס לסוכה. זה הכל. לא שום התיחסות לתוכן המכתב, לא נחמה, לא עיצה וגם לא הטפה. מאז אני רואה את העניין כסגור. לדעתי אין בידי דת ישראל (האורתודוקסית) הכלים להתמודד עם תופעת ההומסקסואליות. כיום האורתודוקסיה הממוסדת אולי כבר לא מתכחשת לתופעה כפי שעשתה עד לא מזמן, אבל היא עומדת אין-אונים לפניה. אני ממשיך לראות את הרב בביקורי בארץ, והוא ממשיך לקדם את פניי ב"שלום עליכם" ואנחנו מתכחשים לבעיה. את הפיתרון מצאתי כאן בקנדה, בקיום דת גמישה משלי- תערובת של אורתודוקסיה ורפורמיזם, צום ביום כיפור, הדלקת נרות בחנוכה, ועוד כמה מצוות ומנהגים. בארץ אני הולך לבית הכנסת עם אבא שלי, מבקר אצל בני כיתתי מהישיבה התיכונית ומבית הספר היסודי הדתי ואפילו מהגן הדתי, וטועם קצת שבת של פעם גם אצלם עם ילדיהם (ונכדיהם!), כל זה בלי לחצים מבחוץ. כל מה שאני עושה בא מתוכי בשלווה ובהשלמה ובאהבה שמעניקים לי בן זוגי וחוג ידידי כאן בקנדה ובארץ, ובני משפחתי בארץ - גם אלה שיצאתי אליהם מהארון וגם אלה שכנראה יודעים עלי אבל לא מדברים. כולם אוהבים ומקבלים אותי כפי שאני: גבר טוב. 2003-06-25
