יש נושא...................

[קורלי 176]

אהבתי............

אהבתי את מה שכתבת. תודה

 

[yamkachol]

יופי. טוב לדעת.

 

[דוביבר]

א מ ר ו ל י ששנה לא עולים

באופן אישי קשה לי עם ה״אמרו לי״ הזה של אותם ״יודעי כל״ אלמונים - חילוניים או דתיים.

בשנתיים שחלפו מאז מותה(לא אוהב את ״פטירתה״ יש בו משהו מנוכר) של אישתי,
פקדתי את קיברה רק בימי האזכרה (ועוד פעמיים בעת אזכרה של אימי הקבורה באותו בים עלמין קיבוצי ופסטורלי).

ביקורים אילו קיבלו אופי שבו מירב כוחותיי ותשומת ליבי נתונים ברגעים אילו לארבעת ילדיי ופחות לדיבור שלי עם אישתי.
כדי לדבר עם אישתי ולהרגיש בקירבתה, אינני זקוק למתווכים (ולרגע איננה שופט או מבקר את מי שחלקת הקבר, התמונה, המתקשרת או כל השראה אחרת מתאימים לו/לה. עבורי הם רק מסיחים, עבורי).

הדיבור שלי איתה, כשאני זקוק לו, הוא אישי וישיר.
יש בו מאיכותו של ״בשוכבך, ובקומך ובלכתך בדרך....״
גם בדיבור, גם בהרגשת הנוכחות הרוחנית שלה איתי וגם בהקשבה לקולה שהוטמע בנפשי לאורך 18 שנות ביחד.

הרגשתי את עוצמתו של הדיבור הישיר הזה דווקא בשבוע בו הייתה מאושפזת בלא הכרה טרם מותה,
כאשר נדרשתי להכריע בשאלות קשות בנוגע למאבק על חייה ולהתנהלות עם הילדים שלנו אל מול הקושי שנקלענו אליו,
התייעצתי עם פסיכולוג שהכיר את שנינו והוא אמר לי ״תשאל אותה״ בתחילה כעסתי על קלות הדעת וחסר הרצינות שלו,
חשבתי שאולי לא הייתי ברור מספיק בתיאור המצב, בהבהרת מצבה, אך הוא הבין, והתעקש ״תשאל אותה״.

ובאמת, רכנתי לי מיטתה, שעות ספורות לפני מותה, ופרסתי בפניה את השאלות והקשיים,
בעודה מחוברת, מחוסרת הכרה, לכל זוועותיה של מערכת הבריאות,
שום דרמה של ממש לא התחוללה בעולם הפיזי שמחוץ לתודעתי.
לא שמעתי בתוכי את קולה ואפילו לא חשבתי ״מה היא הייתה אומרת או עושה לו היה המצב הפוך״,
אולם ברגע אחד, הפכה העננה המעורפלת שעטפה אותי לצלילות ובהירות עצומה באשר לתשובות ולדרך אליהן.
ידעתי מה עלי לעשות, ידעתי מה אני מרגיש וחושב ומאמין שנכון עבורי, עבור ילדיי ועבור זכרה של אישתי.
יכולתי לעמוד בשלווה מול כל ה״אומרים לי....״ וה״יודעם טוב ממני מה טוב בשבילי...״
אני עולה לקברה של אישתי עבור ילדיי,
אך עבורי - שומר בליבי את אשר בחרתי שייכתב על מצבתה בדבר ״הלב השומע״ שלה
ויודע שהוא ישמע אותי בכל מקום ועת וליבי ונשמתי יידעו לשמוע את הדי תשובותיה מקירבי.

שבוע חורף נפלא
ותקווה לשלג ירושלמי משובב נפש ומשרה שלוות אין קץ ברביעי כפי שמבטיחים החזאים
דובי

 

[רחל 17]

שבוע טוב דובי

אהבתי את דרך מחשבתך כל אחד צריך למצוא את הדרך הנכונה לו ורק לו...
אני עצמי בחיפוש הדרך הנכונה לי ורק לי...
מאידך טוב לקבל השראות מדרכם של אחרים לי לפחות זה עוזר בדרכי הטרייה וודאי הארוכה העומדת לפני...

שבוע טוב ומבורך ותנחומי...
רחל

 

[נסיכת הכוכב]

שבוע טוב דוביבר מקסים

שולחת לך חיבוק ענקי מלא באהבה מעומקי לבי
אתה איש מיוחד מאד עבורי , אוהבת את דרך המחשבה שלך
ומקווה שהשבוע ירושלים תהיה לבנה במיוחד עבורך

 

[קורלי 176]

מוצא חן................

מוצא חן בעיני להשתמש במונח מוות, במקום פטירה. כמו כן חושבת שאולי כדאי לי גם לאמץ את טכניקת ה"לב השומע". התשובה שלך מאוד מיוחדת . הבת שלי קראה ואמרה ש"כדאי לאמץ". תודה.

 

[כאילו מעפר פורחת]

גם אני

מדברת איתו המון בבית. מתייעצת, מחלקת מחשבות ורגשות, מבקשת שיחבק וישמור עלי. משחזרת תחושות , מבטים, קולות.
לא פעם, אני מרגישה רצון לבקר בקבר סתם כך שלא ביום השנה, או עוברת בקרבת בית הקברות וחושבת "לקפוץ" לראות אם הכל שם בסדר, אבל עשיתי את זה רק פעם אחת במהלך ה-כמעט שנתיים שעברו מאז מותו.
נראה לי שהסיבה העיקרית לכך שאני לא מבקרת יותר, היא שאין ליד הקבר שלו מקום להניח שתי רגליים זו לצד זו בלי לדרוך על קבר אחר. כל כך צפוף וכלכך לא אישי. ומזלי עוד שפר עלי. עכשיו כבר קוברים שם בקומות.
אז אני מגיעה לקבר (קבר זוגי שגם אני אקבר בו בבוא היום) באזכרות, ופעם אחת לפני יום השנה, מחדשת עציצים (הוא אהב במיוחד צמחי תבלין) ועומדת שם קצת לבד, איתו.
אם יכולתי לשים שם ספסל בטוח שהייתי מגיעה הרבה יותר. נכון שעכשיו זו בסך הכל אבן. אבל זה המקום שבו נפרדתי ממנו לעולמים. וזה המקום שמסמן באופן סמלי ופיזי את סוף דרכו. וזה גם המקום שבו נפגש שוב כשאגיע אני לסוף דרכי.

שבוע טוב לכולם
רינה

 

[הים רגוע]

לא מתחברת למקום ...

שבע שנים והקבר לגבי לא אומרת דבר.
הוא איתי בכל מקום כמעט בכל שעה..
מתייעצת אתו , מדברת אתו ,לפעמים חולמת אותו.
אין תמונות על הקיר. התמונה הגדולה בתוכי.
הנכדים שנולדו אחרי לכתו מכירים ויודעים עליו
מבקרת אותו עם הילדים והנכדים. ביום השנה, ביום הולדתו לפעמים גם בפסח וראש השנה. .. מבקרת כי צריך...הנכדים מבאים ציורים לסבא, לפעמים מבאים בלונים וכותבים בקשה ומפרחים.. לאחר הביקורים אנו יוצאים לארוחה או טיול נזכרים בו , מספרים עליו. משהו מאד משפחתי מאד שלנו. זר לא יבין. ואנחנו לא רוצים איתנו איש, גם לא מהמשפחה המורחבת .
המקום לא מדברת אליי פשוט זר ומנוכר המקום הזה ..
הוא כל כך לא הוא. פשוט לא מתחבר לי...