א מ ר ו ל י ששנה לא עולים
באופן אישי קשה לי עם ה״אמרו לי״ הזה של אותם ״יודעי כל״ אלמונים - חילוניים או דתיים.
בשנתיים שחלפו מאז מותה(לא אוהב את ״פטירתה״ יש בו משהו מנוכר) של אישתי,
פקדתי את קיברה רק בימי האזכרה (ועוד פעמיים בעת אזכרה של אימי הקבורה באותו בים עלמין קיבוצי ופסטורלי).
ביקורים אילו קיבלו אופי שבו מירב כוחותיי ותשומת ליבי נתונים ברגעים אילו לארבעת ילדיי ופחות לדיבור שלי עם אישתי.
כדי לדבר עם אישתי ולהרגיש בקירבתה, אינני זקוק למתווכים (ולרגע איננה שופט או מבקר את מי שחלקת הקבר, התמונה, המתקשרת או כל השראה אחרת מתאימים לו/לה. עבורי הם רק מסיחים, עבורי).
הדיבור שלי איתה, כשאני זקוק לו, הוא אישי וישיר.
יש בו מאיכותו של ״בשוכבך, ובקומך ובלכתך בדרך....״
גם בדיבור, גם בהרגשת הנוכחות הרוחנית שלה איתי וגם בהקשבה לקולה שהוטמע בנפשי לאורך 18 שנות ביחד.
הרגשתי את עוצמתו של הדיבור הישיר הזה דווקא בשבוע בו הייתה מאושפזת בלא הכרה טרם מותה,
כאשר נדרשתי להכריע בשאלות קשות בנוגע למאבק על חייה ולהתנהלות עם הילדים שלנו אל מול הקושי שנקלענו אליו,
התייעצתי עם פסיכולוג שהכיר את שנינו והוא אמר לי ״תשאל אותה״ בתחילה כעסתי על קלות הדעת וחסר הרצינות שלו,
חשבתי שאולי לא הייתי ברור מספיק בתיאור המצב, בהבהרת מצבה, אך הוא הבין, והתעקש ״תשאל אותה״.
ובאמת, רכנתי לי מיטתה, שעות ספורות לפני מותה, ופרסתי בפניה את השאלות והקשיים,
בעודה מחוברת, מחוסרת הכרה, לכל זוועותיה של מערכת הבריאות,
שום דרמה של ממש לא התחוללה בעולם הפיזי שמחוץ לתודעתי.
לא שמעתי בתוכי את קולה ואפילו לא חשבתי ״מה היא הייתה אומרת או עושה לו היה המצב הפוך״,
אולם ברגע אחד, הפכה העננה המעורפלת שעטפה אותי לצלילות ובהירות עצומה באשר לתשובות ולדרך אליהן.
ידעתי מה עלי לעשות, ידעתי מה אני מרגיש וחושב ומאמין שנכון עבורי, עבור ילדיי ועבור זכרה של אישתי.
יכולתי לעמוד בשלווה מול כל ה״אומרים לי....״ וה״יודעם טוב ממני מה טוב בשבילי...״
אני עולה לקברה של אישתי עבור ילדיי,
אך עבורי - שומר בליבי את אשר בחרתי שייכתב על מצבתה בדבר ״הלב השומע״ שלה
ויודע שהוא ישמע אותי בכל מקום ועת וליבי ונשמתי יידעו לשמוע את הדי תשובותיה מקירבי.
שבוע חורף נפלא
ותקווה לשלג ירושלמי משובב נפש ומשרה שלוות אין קץ ברביעי כפי שמבטיחים החזאים
דובי