דבר ראשון אני בן ../images/Emo13.gif
דבר שני,הנה הפירוט : עובדות על תעשיית החלב פרה - ככל יונק ממין נקבה - מפיקה חלב רק לאחר המלטה. לאחר ההמלטה נלקח העגל מאמו - הזכרים ישמשו בתעשיית הבשר והנקבות בתעשיית החלב. ההפרדה בין העגל לאמו היא חוויה קשה לעגל היונק, וגם האם עשויה לבטא את מצוקתה באמצעות קריאות וגעיות במשך ימים לאחר שהוולד נלקח ממנה. באמצעות "השבחה" הגדילו החקלאים את כמות החלב היומית הנשאבת מגופה של פרה לכ-40 ליטרים ויותר, בעוד שלפני עשורים ספורים שאבו מגופה של פרה לא יותר משמונה ליטרים חלב ביום. גופה של הפרה לא הותאם לשינוי, דבר המתבטא במחלות רבות, נכויות וכאבים. הלחץ העצום על העטין גורם לקריעת כלי-דם. כשגידי התלייה של העטין מתרפים - העטין צונח, הפטמות מזדהמות, ובצקות ודלקות עטינים מתפתחות במהירות. פטמות "מיותרות" עשויות להחריף תופעות אלו, ולכן הן נכרתות באמצעות מספריים חדים, ללא משככי כאבים. אף על פי שתוחלת חייה הטבעית של הפרה עולה על 20 שנה, פרות במשקים מודרניים נשחטות בגיל שלוש עד שש שנים. פרות רבות מתמוטטות קודם להבאתן לשחיטה מאפיסת כוחות, וכדי לפנותן גוררים אותן על הקרקע כשהן קשורות בשרשרת, או דוחפים אותן על-ידי מלגזה. התוצאות: פציעות וחבלות חמורות, קרעים ברצועות ושבירת עצמות. התרנגולות בתעשיית הביצים חייהן ומותן של 7 מיליון תרנגולות בשנה לאחר הבקיעה עוברים האפרוחים מיון: את הזכרים, שלא יטילו ביצים ושלא משתלם כלכלית לגדלם לבשר, משמידים. משליכים אותם למכלים, שם הם נמעכים למוות, נחנקים, או גוועים בייסורים מרעב. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן. רצפת הכלוב היא רשת אלכסונית, הגורמת לתרנגולות לפציעות, לעיוותים ברגליים ולמצוקה במשך כל ימי חייהן. בתנאי כליאה קשים אלה מפתחות התרנגולות תוקפנות, וכדי למנוע ניקור הדדי חותכים הלולנים את מקוריהן. החיתוך נעשה באמצעות להב מתכת לוהט, והוא מכאיב וטראומטי, כי רקמת המקור מכילה תאי עצב. כאשר תפוקת הביצים יורדת, גורמים הלולנים תקופת הטלה שנייה באמצעות תהליך, הכרוך במניעה מוחלטת של מזון ומים ובהחשכת הלול במשך כעשרה ימים. במשך חודש נוסף מוחזקות התרנגולות בתנאי רעב קשים. התרנגולות החלשות מתות מכך, אך הדבר רצוי ללולנים, משום שתפוקתן של אלו נמוכה ממילא. ביצים המשווקות כ"ביצי חופש" מגיעות ממשקים שבהם התרנגולות אינן כלואות בכלובים, אלא מסתובבות בחצר. למי שאינו מעוניין להחרים לחלוטין את תעשיית הביצים, מומלץ לצרוך ביצים אלה. תעשיית הדגים חייהם ומותם של למעלה ממאה וחמישים מיליון דגים בישראל ישראלי אוכל כ-2,000 דגים במהלך חייו, אך למעשה אחראי להרג דגים בשיעור של פי שניים לפחות, שכן על כל דג שמשווק לצרכנים מת דג אחד "לא כלכלי". דגים נידוגים בים, בנחלים ובאגמים או מגודלים בבריכות דגים או בכלובים במקווי מים טבעיים. כל השיטות הן תעשיות אכזריות כלפי דגים והרסניות ביותר לסביבה. גם במאבק זה עלינו להתייצב לצד אלו שקולם אינו נשמע. עדויות רבות מוכיחות כי גם דגים חשים כאב: מערכת העצבים שלהם דומה לזו של בעלי חוליות אחרים (ובכללם האדם), גופם משחרר חומרים משככי כאבים (כגון אנקפלין ואנדורפין) כשנפגעות בו רקמות, וגם התנהגותם מעידה על חישת כאב. מעל מיליון דגים חווים גסיסה ממושכת בדיג חכות מדי שנה מול חופי ישראל. קרס החכה ננעץ בלוע הדג, או נבלע בקיבתו ופוצע את קרביו. דיג רשתות גורם לאיבוד קשקשים ולפציעות. דג המועלה אל פני המים מעומק רב - זימיו מדממים וגופו תופח: הפחתת הלחץ הפתאומית גורמת להתפשטות גז הכלוא בגופו, ותפיחת הגוף מלווה בכאב חריף. דגים הגדלים בבריכות דגים סובלים מצפיפות אדירה: פי 17,500 מבאגמים טבעיים. נפח המים לדג הוא פחות משניים-שלושה בקבוקי שתייה. בתנאים אלה סובלים הדגים מחנק, מדלקות בעור, מפצעים פתוחים, מהרס הזימים ומטפילים. מזהמים המצטברים בבריכות (חומרי הדברה, כלור, אמוניה וכו') גורמים פגיעות בעיני הדגים, צריבה ממושכת ועיוורון. דגים המנסים להימלט מכלובים המוחזקים בים נתקלים בגדר המרושתת וגופם מתכסה שריטות ושטפי-דם תת-עוריים. הטלת ביצים על-ידי נקבות הדגים מזורזת על-ידי שיטות כפייה, הכוללות הרעבה, הזרקת הורמונים, ו"סחיטת הביצים", הגורמת מצוקה, שפשופים, פציעות ושטפי-דם פנימיים. וכל מה שכתוב כאן הוא קצה של קצה המזלג!
