יש לי שאלה
- פותח הנושא סמיאגול
- פורסם בתאריך
אחרי שקראתי כל מה שאמרתם
הערותיי : 1) רעיונותיו של ניטשה הם מאוד מעניינים. 2) עד כמה שידוע לי, כל תרגומי כתביו של ניטשה לעברית אינם טובים. אני קראתי חלקים מ"כה אמר זרטוסטרה" עד שנשברתי, וחלקים של "מעבר לטוב ולרע" עד שהיה מי שהעיר לי שחוסר ההנאה שלי אינו באשמתי, אלא באשמת המתרגם. נהניתי מאוד לקרוא חלקים ממשנתו של ניטשה כשלמדתי עליו בתיכון. 3) לא בטוח שאני רוצה להעיר את ההערה הזו... בכולופן, מה הקשר בין חייו האישיים של ניטשה לבין הגותו ? האם אנו חייבים להכיר את תולדות חייו ? את אחותו ? את אהבותיו ? כדי להתרשם מכתביו ? האם חשוב שנדע שאנשים רבים סילפו את הגותו ותלו בכתביו התנגות שאינה הולמת בני תרבות ? אני לא כ"כ בטוח בתשובה. לפעמים נדמה לי שכן ולפעמים נדמה לי שלא. זה אולי דיון אחר שמתאים למקום אחר, אבל רובכם המלצתם על ספרים שמתארים את תולדות חייו של ניטשה ולא את הגותו.
הערותיי : 1) רעיונותיו של ניטשה הם מאוד מעניינים. 2) עד כמה שידוע לי, כל תרגומי כתביו של ניטשה לעברית אינם טובים. אני קראתי חלקים מ"כה אמר זרטוסטרה" עד שנשברתי, וחלקים של "מעבר לטוב ולרע" עד שהיה מי שהעיר לי שחוסר ההנאה שלי אינו באשמתי, אלא באשמת המתרגם. נהניתי מאוד לקרוא חלקים ממשנתו של ניטשה כשלמדתי עליו בתיכון. 3) לא בטוח שאני רוצה להעיר את ההערה הזו... בכולופן, מה הקשר בין חייו האישיים של ניטשה לבין הגותו ? האם אנו חייבים להכיר את תולדות חייו ? את אחותו ? את אהבותיו ? כדי להתרשם מכתביו ? האם חשוב שנדע שאנשים רבים סילפו את הגותו ותלו בכתביו התנגות שאינה הולמת בני תרבות ? אני לא כ"כ בטוח בתשובה. לפעמים נדמה לי שכן ולפעמים נדמה לי שלא. זה אולי דיון אחר שמתאים למקום אחר, אבל רובכם המלצתם על ספרים שמתארים את תולדות חייו של ניטשה ולא את הגותו.
אתה טועה
אני חושב שבכל מקרה יש קשר בין ההיסטוריה של מחבר לחיבורו. לא שזה צריך להיות איזה קנה מידה, לפחות לא עיקרי, לשפוט את חיבורו אבל אפשר להשליך מהמחבר לחיבורו. ביחוד כשמדובר בפילוסופיה. ביחוד במקרה של ניטשה שיצירתו סולפה עד שיש המקשרים, בטעות או בבורות, בינו לבין האידאולוגיה הנאצית ואנשיה. ולעצם הענין - מרבית הספרים שהמלצתי עוסקים בפילוסופיה של ניטשה לא בחייו. ובאשר לתרגומים : איני יודע גרמנית אז איני יכול לשפוט.
אני חושב שבכל מקרה יש קשר בין ההיסטוריה של מחבר לחיבורו. לא שזה צריך להיות איזה קנה מידה, לפחות לא עיקרי, לשפוט את חיבורו אבל אפשר להשליך מהמחבר לחיבורו. ביחוד כשמדובר בפילוסופיה. ביחוד במקרה של ניטשה שיצירתו סולפה עד שיש המקשרים, בטעות או בבורות, בינו לבין האידאולוגיה הנאצית ואנשיה. ולעצם הענין - מרבית הספרים שהמלצתי עוסקים בפילוסופיה של ניטשה לא בחייו. ובאשר לתרגומים : איני יודע גרמנית אז איני יכול לשפוט.
דווקא אתה טועה
לפחות ברמה העקרונית. יצירה צריכה לעמוד בפני עצמה ולא לאור חיי היוצר. במיוחד כשמדובר בפילוסופיה. אם מישהו רוצה לשכנע אותי בתורת מוסר מסויימת, עליה לעמוד במבחן הרלוונטיות אלי ואל תקופתי ללא קשר לחוויות חייו של הכותב. בייחוד במקרה של ניטשה שיש המסלפים ומחברים בין הפילוסופיה שלו לבין האידאולוגיה הנאצית. ולעצם העניין, כיוון שאת רוב הספרים שהמלצת עליהם לא קראתי, נאלצתי להסתמך על הערותיך, לפיהן הבנתי (כנראה בטעות) שהם עוסקים בתולדות חייו של ניטשה. אם טעיתי, אני מתנצל.
לפחות ברמה העקרונית. יצירה צריכה לעמוד בפני עצמה ולא לאור חיי היוצר. במיוחד כשמדובר בפילוסופיה. אם מישהו רוצה לשכנע אותי בתורת מוסר מסויימת, עליה לעמוד במבחן הרלוונטיות אלי ואל תקופתי ללא קשר לחוויות חייו של הכותב. בייחוד במקרה של ניטשה שיש המסלפים ומחברים בין הפילוסופיה שלו לבין האידאולוגיה הנאצית. ולעצם העניין, כיוון שאת רוב הספרים שהמלצת עליהם לא קראתי, נאלצתי להסתמך על הערותיך, לפיהן הבנתי (כנראה בטעות) שהם עוסקים בתולדות חייו של ניטשה. אם טעיתי, אני מתנצל.
לדעתי
הגות איננה א-פריורית אידיאית, אלא מושפעת מאד מתולדות חייו של אדם, האירועים שעבר, חוויות שחווה, אופי התקופה, יחסיו עם בני אדם אחרים ועם משפחתו, עם הקהילה... לדוגמא, קרא את "שפינוזה וכופרים אחרים" מאת ירמיהו יובל, ותראה איך לחייו האישיים של הוגה ולאופן בו גדל יש זיקה ישירה על הגותו.
הגות איננה א-פריורית אידיאית, אלא מושפעת מאד מתולדות חייו של אדם, האירועים שעבר, חוויות שחווה, אופי התקופה, יחסיו עם בני אדם אחרים ועם משפחתו, עם הקהילה... לדוגמא, קרא את "שפינוזה וכופרים אחרים" מאת ירמיהו יובל, ותראה איך לחייו האישיים של הוגה ולאופן בו גדל יש זיקה ישירה על הגותו.
שאלה לי לדדאלוס.
שבוע שעבר רכשתי את "שפינוזה וכופרים אחרים" ולמרות שאגלה זאת בעצמי בכל זאת הייתי שמח על קיצור דרך. עילעלתי בעשר העמודים הראשונים, ככה רק בשביל להתרשם והיה כתוב טוב ומענין, זנחתי כי אני באמצע של ספר עיון אחר ואני לא קורא שני ספריי עיון במקביל, מקסימום עיון ופרוזה. אני עוד אשוב אליו. שאלתי היא - עד כמה זה להדיוטים. זה נשאר ככה קריא או שבשלב מסוים זה הולך להסתבך. אין לי רקע בפילוסופיה. האמת שמה שמשך אותי לקנות אותו היה דווקא הפן ההיסטורי והרקע של אותה התקופה. מה גם שבתור חילוני ויהודי שפינוזה נראה לי הכרח... יש איזה קורס בזרם האנטלקטואלים במאה התשע עשרה שאני רוצה לקחת. לקרוא קצת על שפינוזה והמאה השש עשרה נראה לי כמבוא טוב. הקיצר יש שם את מה שאני מחפש או שעליי לחזור לחנות ולהחליפו?????
שבוע שעבר רכשתי את "שפינוזה וכופרים אחרים" ולמרות שאגלה זאת בעצמי בכל זאת הייתי שמח על קיצור דרך. עילעלתי בעשר העמודים הראשונים, ככה רק בשביל להתרשם והיה כתוב טוב ומענין, זנחתי כי אני באמצע של ספר עיון אחר ואני לא קורא שני ספריי עיון במקביל, מקסימום עיון ופרוזה. אני עוד אשוב אליו. שאלתי היא - עד כמה זה להדיוטים. זה נשאר ככה קריא או שבשלב מסוים זה הולך להסתבך. אין לי רקע בפילוסופיה. האמת שמה שמשך אותי לקנות אותו היה דווקא הפן ההיסטורי והרקע של אותה התקופה. מה גם שבתור חילוני ויהודי שפינוזה נראה לי הכרח... יש איזה קורס בזרם האנטלקטואלים במאה התשע עשרה שאני רוצה לקחת. לקרוא קצת על שפינוזה והמאה השש עשרה נראה לי כמבוא טוב. הקיצר יש שם את מה שאני מחפש או שעליי לחזור לחנות ולהחליפו?????
נראה לי שיש שם את מה שאתה מחפש
היות ואני הדיוט, אין לי שום רקע בפילוסופיה, ואני נהניתי ממנו, אז אני מניח שהוא טוב להדיוטים. יש חלקים מאד קריאים ויש מקומות שזה קצת הולך ומסתבך, אבל הסה"כ דיבר אלי ועניין אותי. לגבי הפן ההיסטורי והרקע של אותה תקופה - זה דווקא החלק המעניין יותר, כי יובל מתאר את הרקע ליהודים האנוסים באירופה, מורכבות חיי היום-יום שלהם וההשפעה שהייתה לכך על שפינוזה והגותו. מה שאני אוהב בספרי עיון מהסוג *הזה* הוא, שכל פעם אפשר לחזור אליהם ולקרוא חלק אחר שמתאים למצב הרוח ולעניין באותו רגע. זה לא רומן שצריך לקרוא מכריכה לכריכה. ירמיהו יובל כותב באופן מפורש שהוא מיועד לקהל רחב ולא ליודעי הדבר בלבד. מאד מסייע מבנה הספר, הכולל, בין היתר, מילון מונחים, אינדקס מועיל והחלק השני, הדן בפילוסופיה של שפינוזה ביחס לגדולים אחרים כקאנט, ניטשה ופרויד.
היות ואני הדיוט, אין לי שום רקע בפילוסופיה, ואני נהניתי ממנו, אז אני מניח שהוא טוב להדיוטים. יש חלקים מאד קריאים ויש מקומות שזה קצת הולך ומסתבך, אבל הסה"כ דיבר אלי ועניין אותי. לגבי הפן ההיסטורי והרקע של אותה תקופה - זה דווקא החלק המעניין יותר, כי יובל מתאר את הרקע ליהודים האנוסים באירופה, מורכבות חיי היום-יום שלהם וההשפעה שהייתה לכך על שפינוזה והגותו. מה שאני אוהב בספרי עיון מהסוג *הזה* הוא, שכל פעם אפשר לחזור אליהם ולקרוא חלק אחר שמתאים למצב הרוח ולעניין באותו רגע. זה לא רומן שצריך לקרוא מכריכה לכריכה. ירמיהו יובל כותב באופן מפורש שהוא מיועד לקהל רחב ולא ליודעי הדבר בלבד. מאד מסייע מבנה הספר, הכולל, בין היתר, מילון מונחים, אינדקס מועיל והחלק השני, הדן בפילוסופיה של שפינוזה ביחס לגדולים אחרים כקאנט, ניטשה ופרויד.
cuckingfunt
New member
אחרי שקראתי את כל מה שאמרת
הערותי: 1) רעיונותיו של ניטשה לא מאוד מעניינים. 2) זו לא אשמת המתרגם, זו אשמת ניטשה. קרא למשל את אפלטון, אותו באמת תרגמו גרוע ועדיין מהנה לקרוא אותו. 3) רובנו (וסליחה שאני משייך את עצמי לכלל שאני לא חלק מתוכו) המלצנו על ספרי הגות של ניטשה.
הערותי: 1) רעיונותיו של ניטשה לא מאוד מעניינים. 2) זו לא אשמת המתרגם, זו אשמת ניטשה. קרא למשל את אפלטון, אותו באמת תרגמו גרוע ועדיין מהנה לקרוא אותו. 3) רובנו (וסליחה שאני משייך את עצמי לכלל שאני לא חלק מתוכו) המלצנו על ספרי הגות של ניטשה.
קראתי, ואני עדיין קורא
את זרתוסטרא (קיבלתי מתנה מאמא, אני חושב שהיא קצת מאוהבת בניטשה...
), ואת הגינאולוגיה של המוסר ועל הטוב והרוע - אני חייב לקרוא באוניברסיטה ונהנה מאדף למרות החובה. "כשניטשה בכה", ואני מתייחס אליו רק לאור השרשור שנפתח כאן למטה, הוא לדעתי ספר מחורבן מאד. קראתי אותו לפני שקראתי משהו מדבריו של ניטשה, ולא אהבתי אותו. עכשיו אחרי שקראתי קצת את ניטשה ואת פרויד, אני מבין עד כמה הספר הזה מחורבן, כלום גדול מאד, פופוליסטי. יש ספרים קטנים ונעימים שמסבירים בפשטות רעיונות פילוסופיים מסובכים - אבל הוא לא אחד מהם - הוא פשוט כלום מודפס.
את זרתוסטרא (קיבלתי מתנה מאמא, אני חושב שהיא קצת מאוהבת בניטשה...
גורדיו - איש כלבבי
קרא את "הפיתוי לעצמה: בין ניטשה לפרויד" של יעקב גולומב, הוצאת מגנס-האוניברסיטה העברית (תשמ"ז). הספר, בטוב טעם ובאינטיליגנציה וברוב ענין, בוחן את הזיקה שבין התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד למשנתו של ניטשה ומוכיח שהיסודות של משנתו של פרויד כבר מצוי בפסיכו-פילוסופיה של ניטשה. הספר מבסס את נקודת המבט של ניטשה עצמו שראה את עצמו כפסיכולוג ומראה שפרשנות פסיכולוגית היא הדרך להבנת המשנה הפילוסופית של ניטשה.
קרא את "הפיתוי לעצמה: בין ניטשה לפרויד" של יעקב גולומב, הוצאת מגנס-האוניברסיטה העברית (תשמ"ז). הספר, בטוב טעם ובאינטיליגנציה וברוב ענין, בוחן את הזיקה שבין התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד למשנתו של ניטשה ומוכיח שהיסודות של משנתו של פרויד כבר מצוי בפסיכו-פילוסופיה של ניטשה. הספר מבסס את נקודת המבט של ניטשה עצמו שראה את עצמו כפסיכולוג ומראה שפרשנות פסיכולוגית היא הדרך להבנת המשנה הפילוסופית של ניטשה.
נאה דרשת
עכשיו אתה מוכן רק לומר לי למה? כלומר – למה הוא "ספר מחורבן מאד"? או "כלום מודפס"? אגב, אני הייתי נזהר מהבעת דעות מוחלטות שכאלו. אתה ודאי יודע מי אמר "אמת המשתחלת לאוזניים עדינות בלבד, מכונה בפיו שקר ואפס...אלא שהשעה דוחקת בהם, ולכן הם דוחקים בך: וגם מפיך הם מבקשים את ההן או את הלאו. אבוי, הרוצה אתה להציב כיסאך בין הבעד והכנגד? אתה, מאהבה של אמת, אל תהא בך קנאה בגלל הדוחקים והמוחלטים ההם! מעולם לא שילבה האמת זרועה בזרועו של מי שהוא מוחלט!" בסופו של דבר אני אוהב לקרוא, אני אוהב ספרים וקורא את הפורום הזה כדי לקבל המלצות על ספרים. גם המלצות אוהדות - מה לקרוא, וגם המלצות שליליות - ממה להיזהר. כפי שביקורת מהסוג "קראתי ספר מדהים ומרתק, וואו – הוא כ"כ טוב שרוצו כולכם לקרוא אותו" לא מסייעת לי בכלום, כך גם ביקורת מהסוג של "כלום גדול מאד, פופוליסטי" וכו' לא בדיוק עוזרת להבין מדוע *לא* לקרוא אותו. וספציפית לגבי "כשניטשה בכה" – מדוע אתה חושב שהוא בכלל התיימר להסביר רעיונות פילוסופיים מסובכים? אולי הוא רק רצה לעורר עניין ב*אנשים* שעומדים מאחורי רעיונות פילוסופים מסובכים. (ובכלל, ע"פ אוקאם, למה רעיונות פילוסופים צריכים להיות מסובכים?) (מאמר מוסגר: די מוזר לי, שאני כביכול "מסנגר" על "כשניטשה בכה". אמנם זהו ספר שנהניתי לקרוא, אבל הוא לא הותיר את חותמו העז עלי, ובטח לא הייתי לוקח אותו לאי בודד. מבחינתי כל הדיון הנ"ל התפתח סביב תרבות דיון, שמדי פעם נתקלים בה בפורום, ובקשה למשהו מעבר של "ספר אדיר" או "ספר עלוב" או "כלום מודפס", כי עם אמירות כאלו אי אפשר לעשות שום דבר. לפחות לא אני. אדרבא – הסבר את דעתך, אסכית ואלמד, ואולי יתפתח דיון שכולם יצאו נשכרים ממנו).
עכשיו אתה מוכן רק לומר לי למה? כלומר – למה הוא "ספר מחורבן מאד"? או "כלום מודפס"? אגב, אני הייתי נזהר מהבעת דעות מוחלטות שכאלו. אתה ודאי יודע מי אמר "אמת המשתחלת לאוזניים עדינות בלבד, מכונה בפיו שקר ואפס...אלא שהשעה דוחקת בהם, ולכן הם דוחקים בך: וגם מפיך הם מבקשים את ההן או את הלאו. אבוי, הרוצה אתה להציב כיסאך בין הבעד והכנגד? אתה, מאהבה של אמת, אל תהא בך קנאה בגלל הדוחקים והמוחלטים ההם! מעולם לא שילבה האמת זרועה בזרועו של מי שהוא מוחלט!" בסופו של דבר אני אוהב לקרוא, אני אוהב ספרים וקורא את הפורום הזה כדי לקבל המלצות על ספרים. גם המלצות אוהדות - מה לקרוא, וגם המלצות שליליות - ממה להיזהר. כפי שביקורת מהסוג "קראתי ספר מדהים ומרתק, וואו – הוא כ"כ טוב שרוצו כולכם לקרוא אותו" לא מסייעת לי בכלום, כך גם ביקורת מהסוג של "כלום גדול מאד, פופוליסטי" וכו' לא בדיוק עוזרת להבין מדוע *לא* לקרוא אותו. וספציפית לגבי "כשניטשה בכה" – מדוע אתה חושב שהוא בכלל התיימר להסביר רעיונות פילוסופיים מסובכים? אולי הוא רק רצה לעורר עניין ב*אנשים* שעומדים מאחורי רעיונות פילוסופים מסובכים. (ובכלל, ע"פ אוקאם, למה רעיונות פילוסופים צריכים להיות מסובכים?) (מאמר מוסגר: די מוזר לי, שאני כביכול "מסנגר" על "כשניטשה בכה". אמנם זהו ספר שנהניתי לקרוא, אבל הוא לא הותיר את חותמו העז עלי, ובטח לא הייתי לוקח אותו לאי בודד. מבחינתי כל הדיון הנ"ל התפתח סביב תרבות דיון, שמדי פעם נתקלים בה בפורום, ובקשה למשהו מעבר של "ספר אדיר" או "ספר עלוב" או "כלום מודפס", כי עם אמירות כאלו אי אפשר לעשות שום דבר. לפחות לא אני. אדרבא – הסבר את דעתך, אסכית ואלמד, ואולי יתפתח דיון שכולם יצאו נשכרים ממנו).
אוקיי, אני אנסה
קודם כל, אני מסכים עם הציטוט שהבאת, אם כי קשה לאדם, לכל אדם, וודאי היה קשה גם לניטשה ולפרויד, שלא להיות נחרץ בדעותיו. כל מה שכתבתי הוא דעתי האישית, הרגשית יותר מכפי שהא רציונלית, על יצירת אמנות. ברב המקרים, אני קודם אוהב או לא אוהב משהו, ורק אז אני חושב ומבין למה. אז קודם כל, מבחינה רגשית גרידא, ובנחרצות שאולי היא לא נעימה אבל היא מוצדקת באופן מסוים, לא אהבתי את "כשניטשה בכה" בכלל. קראתי את הספר בלאוס, במהלכו של טיול ארוך בו קראתי ספרים נפלאים רבים (היה לי הרבה זמן....), בינהם הספר שהוא אולי הספר האהוב עלי מכל, "השטן במוסקבה" של בולגקוב, בתרגום הישן, כמובן... ובכן, אחרי שקראתי כזאת יצירת מופת אדירה, בעלת שפה עשירה, עלילה פחות או יותר מושלמת, ושימוש כל כך מושכל ונכון במילים, קשה לקרא יצירה שהיא, מה לעשות, בעלת עלילה מופרכת ורדודה, בה הדמויות שיכולות היו להיות עגולות, רחבות ועמוקות הן למעשה פלקט דק מאד של האנשים האמיתיים שעליהם מבוסס הספר. חייהם של השניים היו ודאי מעניינים יותר מהרומן הרומנטי שנרקח בספר הזה, ולמרות זאת הדיאלוגים המוצגים בספר הם פישוט מופרז של רעיונות גדולים. עכשיו, זה הכי מעצבן אותי. נראה כאילו הספר הזה נכתב עבור הדיוטות שרוצים להגיד שהם מבינים את ניטשה ואת פרויד בשיחות קפה, אבל אין להם כוח או שכל לקרא את הדבר האמיתי. גם עם זה באופן עקרוני אין לי בעיה, אני מבין את הצורך להיות משכיל. אבל לי יש חשק, ואני מקווה שגם שכל, לקרא את הדבר האמיתי. אתה מבין - אם יש לי שיניים, אין שום סיבה שאני אוכל גרבר. גרבר זה מזון לתינוקות, מאד מתאים לתינוקות, מזין וחיוני, אבל עברתי את הגיל. אני מעדיף איזה סטייק טוב, או, לצורך המטאפורה, גם מנת פלאפל, אבל לא גרבר. אני מעוניין יותר מכל שהספרים שאני קורא א. יאתגרו אותי אינטלקטואלית ויעשירו אותי. ב. יתייחסו אליי בכבוד כקורא. "כשניטשה בכה" לא עמד באף אחד מהתנאים האלה. אני הרגשתי שמגישים לי את הרעיונות בצורה פשטנית יתר על המידה, ועוטפים את הכל במין משולש אהבהבים (סאדו-מאזו???) שלא ברור כיצד הוא תורם לעלילה או לדמויות, מלבד העובדה שכולנו בעצם סוטים חרמנים עם פיקציה אדיפלית-אנאלית, ואנחנו רוצים קצת רמזים לסקס, אחרת מה יש לקרא? אני מניח שמחבר הספר מבין את רעיונותיו של פרויד טוב מכך, אבל הוא מציג אותם בצורה כל כך פשטנית, שנדמה שהוא אומר, אני מבין, אבל אתם קצת טיפשים - בואו ואסביר לכם לאט ובמילים גדולות, עם ניקוד. לפני כחודשיים, במהלכה של הרצאה של פרופסור שאני מעריך עד כדי מעריץ, טען הפרופסור כי אדם ממוצע קורא כ6000 ספרים בחייו. גם אם המספר שגוי, זה גורם לך לחשוב - מס' המילים הכתובות שאני מעביר עליהן את עיני הוא מוגבל! אני צריך לבחור בקפידה את המילים האלה. מתוך ידיעה ברורה שקיימת ספרות נפלאה, עשירה, מרגשת, עמוקה, מאתגרת, ועוד ועוד סופרלטיבים מעין אלה - כל ספר שאני קורא שהוא לא כזה, הוא בזבוז לא רק של זמן, אלא של מילים יקרות, של מקום בהארד-דיסק שלי. למה לי? אני מקווה שזה היה מספק יותר מהתשובה הקודמת שלי. אני מבין שהיא קצת פשטנית, אבל אני די עומד מאחורי מה שכתבתי בה. יש כל כך הרבה מה לקרא, אני מסרב להשחית את זמני על כל מה שהוא פחות ממדהים.
קודם כל, אני מסכים עם הציטוט שהבאת, אם כי קשה לאדם, לכל אדם, וודאי היה קשה גם לניטשה ולפרויד, שלא להיות נחרץ בדעותיו. כל מה שכתבתי הוא דעתי האישית, הרגשית יותר מכפי שהא רציונלית, על יצירת אמנות. ברב המקרים, אני קודם אוהב או לא אוהב משהו, ורק אז אני חושב ומבין למה. אז קודם כל, מבחינה רגשית גרידא, ובנחרצות שאולי היא לא נעימה אבל היא מוצדקת באופן מסוים, לא אהבתי את "כשניטשה בכה" בכלל. קראתי את הספר בלאוס, במהלכו של טיול ארוך בו קראתי ספרים נפלאים רבים (היה לי הרבה זמן....), בינהם הספר שהוא אולי הספר האהוב עלי מכל, "השטן במוסקבה" של בולגקוב, בתרגום הישן, כמובן... ובכן, אחרי שקראתי כזאת יצירת מופת אדירה, בעלת שפה עשירה, עלילה פחות או יותר מושלמת, ושימוש כל כך מושכל ונכון במילים, קשה לקרא יצירה שהיא, מה לעשות, בעלת עלילה מופרכת ורדודה, בה הדמויות שיכולות היו להיות עגולות, רחבות ועמוקות הן למעשה פלקט דק מאד של האנשים האמיתיים שעליהם מבוסס הספר. חייהם של השניים היו ודאי מעניינים יותר מהרומן הרומנטי שנרקח בספר הזה, ולמרות זאת הדיאלוגים המוצגים בספר הם פישוט מופרז של רעיונות גדולים. עכשיו, זה הכי מעצבן אותי. נראה כאילו הספר הזה נכתב עבור הדיוטות שרוצים להגיד שהם מבינים את ניטשה ואת פרויד בשיחות קפה, אבל אין להם כוח או שכל לקרא את הדבר האמיתי. גם עם זה באופן עקרוני אין לי בעיה, אני מבין את הצורך להיות משכיל. אבל לי יש חשק, ואני מקווה שגם שכל, לקרא את הדבר האמיתי. אתה מבין - אם יש לי שיניים, אין שום סיבה שאני אוכל גרבר. גרבר זה מזון לתינוקות, מאד מתאים לתינוקות, מזין וחיוני, אבל עברתי את הגיל. אני מעדיף איזה סטייק טוב, או, לצורך המטאפורה, גם מנת פלאפל, אבל לא גרבר. אני מעוניין יותר מכל שהספרים שאני קורא א. יאתגרו אותי אינטלקטואלית ויעשירו אותי. ב. יתייחסו אליי בכבוד כקורא. "כשניטשה בכה" לא עמד באף אחד מהתנאים האלה. אני הרגשתי שמגישים לי את הרעיונות בצורה פשטנית יתר על המידה, ועוטפים את הכל במין משולש אהבהבים (סאדו-מאזו???) שלא ברור כיצד הוא תורם לעלילה או לדמויות, מלבד העובדה שכולנו בעצם סוטים חרמנים עם פיקציה אדיפלית-אנאלית, ואנחנו רוצים קצת רמזים לסקס, אחרת מה יש לקרא? אני מניח שמחבר הספר מבין את רעיונותיו של פרויד טוב מכך, אבל הוא מציג אותם בצורה כל כך פשטנית, שנדמה שהוא אומר, אני מבין, אבל אתם קצת טיפשים - בואו ואסביר לכם לאט ובמילים גדולות, עם ניקוד. לפני כחודשיים, במהלכה של הרצאה של פרופסור שאני מעריך עד כדי מעריץ, טען הפרופסור כי אדם ממוצע קורא כ6000 ספרים בחייו. גם אם המספר שגוי, זה גורם לך לחשוב - מס' המילים הכתובות שאני מעביר עליהן את עיני הוא מוגבל! אני צריך לבחור בקפידה את המילים האלה. מתוך ידיעה ברורה שקיימת ספרות נפלאה, עשירה, מרגשת, עמוקה, מאתגרת, ועוד ועוד סופרלטיבים מעין אלה - כל ספר שאני קורא שהוא לא כזה, הוא בזבוז לא רק של זמן, אלא של מילים יקרות, של מקום בהארד-דיסק שלי. למה לי? אני מקווה שזה היה מספק יותר מהתשובה הקודמת שלי. אני מבין שהיא קצת פשטנית, אבל אני די עומד מאחורי מה שכתבתי בה. יש כל כך הרבה מה לקרא, אני מסרב להשחית את זמני על כל מה שהוא פחות ממדהים.
תודה
קודם כל, לדעתי זה לא כ"כ קשה שלא להיות נחרץ בדעותיך. זה פשוט עניין של פתיחות מצד אחד, והכרה שאיננו יודעי כל מצד שני. זה יתרונו של הדיאלוג על פני המונולוג, וזה מאפשר דינמיות והשתנות. בגלל נחרצות מהסוג הזה, למשל, אירופה שהתה זמן לא מבוטל בימי הביניים. אנשים הועלו על המוקד רק מכיוון שסברו שכדור הארץ אינו מרכז היקום. כמוך, גם אני ברוב המקרים קודם אוהב או לא אוהב משהו, ורק אז אני חושב ומבין למה. זה נראה לי טבעי. לכן, לגיטימי ביותר בעיני שלא אהבת את הספר. אין לי שום בעיה עם זה. עכשיו רק נדמה לי שאני מבין טוב יותר את "הלמה". ראשית, בגלל היחסיות. כיוון שאתה משווה אותו ליצירת מופת שקראת ממש קודם (אני, אגב, טרם קראתי את "השטן במוסקבה", ובהחלט אשתמש בהמלצתך). אתה מאזין לרפסודיה הונגרית של ליסט ממש לאחר האזנה לסימפוניה התשיעית של בטהובן. רוחב היריעה שונה, העוצמות הן בסקאלות אחרות, הרגשות המוצפים הם מסוג שונה לגמרי. האם זה הופך את הרפסודיה ההונגרית ל"כלום מנוגן"? שנית, הכי מעצבן אותך הפישוט המופרז של רעיונות גדולים. בוא נניח שזה נכון. עצתי - אל תתעצבן. זהו trade off תמידי בין הקהל אליו אתה פונה לבין הנאמנות בהצגת הרעיון. קח למשל את "קיצור תולדות הזמן" של הוקינג. עד כמה יכול ספר, שבמוצהר נועד לפנות אל הקהל הרחב, להימנע מפישוטם של רעיונות פיסיקלים כאלו או אחרים, הדורשים ידע מתמטי רב כתנאי מוקדם להבנתם? לכן ישנם ספרים רבים בכל הרמות האפשריות, להדיוט, למתעניין, למתקדם ולאיש המקצוע. אז מה אתה מציע, שכיוון שלך יש שיניים, ואתה רוצה לאכול את הדבר האמיתי, ספרים מסוגו של "קיצור תולדות הזמן" לא יכתבו? כיוון שאתה מעדיף סטייק טוב ובשום פנים ואופן לא גרבר אז ל"מיתולוגיה היוונית" של עדית המילטון אין זכות קיום אלא רק ל"מטמורפוזות" של אובידיוס? אבל כל זאת, כאמור, אם מניחים שאתה צודק באשר למטרת הספר. ופה אני חלוק עליך במספר נקודות: 1. לדעתי הוא כלל לא התיימר ללמד את הפילוסופיה של ניטשה או את הפסיכולוגיה של פרויד. לפחות עבורי הוא התיימר ליצור עניין בדמויות הללו, ולהיחשף מעט לבני האדם שמאחורי הרעיונות. 2. לא הרגשתי כלל שיאלום מזלזל בי, כפי שלא חשתי שהוקינג מזלזל בי. לפחות אותי הספר איתגר אינטלקטואלית, העשיר אותי והתייחס אלי בכבוד. נכון, כל זה עניין יחסי. בהחלט יתכן שאולי אני בקצה הנמוך יותר של הסקאלה ביחס אליך, אבל הי – מטבען של פירמידות אני לא לבד. 3. לפחות ממה שאני התעניינתי אחרי קריאת הספר (וזה היה די מזמן), יאלום בהחלט השתמש בלא מעט יסודות אמיתיים, וסביבם רקם המון דמיון. זה לא הוסתר מאף אדם. אני לא חשתי במימד של "רומן רומנטי" בסיפור, אבל אם הוא בכ"ז היה שם, זה לא רחוק מהחיים, נכון? (בכ"ז פרויד הוא אחת הדמויות המרכזיות שם, לא?) אתה מסרב להשחית את זמנך על כל מה שהוא פחות ממדהים? אמירה יפה ונחמדה. אבל איך אתה מעמיד אותה במבחן המציאות? איך אתה יודע אפריורי מה מדהים ומה לא? איך אתה יכול לדעת שמה שחשבת כמדהים בגיל מסוים לא יתברר אחרת בגיל אחר? ולהיפך? איך אתה יודע מראש, שמה ששיעמם אותך בלאוס לא יעניין אותך בישראל? ולהיפך? האם תעדיף בהתנסות העצמית וחווית הדברים ממקור ראשון, או שתסמוך על "הדוחקים והמוחלטים ההם", שיכתיבו לך מה טוב ומה רע? איך תדע מראש, שהדרך שהיתה כה יפה עבור אחר תהיה אכן כך גם עבורך? ולהיפך? עבורי, זמן שהושקע בקריאת ספר - איזשהו ספר - מעולם לא נחשב כהשחתה. מקסימום קראתי ספר שלא זעזע את עולמי מן הקצה אל הקצה, וזהו, לא יותר.
קודם כל, לדעתי זה לא כ"כ קשה שלא להיות נחרץ בדעותיך. זה פשוט עניין של פתיחות מצד אחד, והכרה שאיננו יודעי כל מצד שני. זה יתרונו של הדיאלוג על פני המונולוג, וזה מאפשר דינמיות והשתנות. בגלל נחרצות מהסוג הזה, למשל, אירופה שהתה זמן לא מבוטל בימי הביניים. אנשים הועלו על המוקד רק מכיוון שסברו שכדור הארץ אינו מרכז היקום. כמוך, גם אני ברוב המקרים קודם אוהב או לא אוהב משהו, ורק אז אני חושב ומבין למה. זה נראה לי טבעי. לכן, לגיטימי ביותר בעיני שלא אהבת את הספר. אין לי שום בעיה עם זה. עכשיו רק נדמה לי שאני מבין טוב יותר את "הלמה". ראשית, בגלל היחסיות. כיוון שאתה משווה אותו ליצירת מופת שקראת ממש קודם (אני, אגב, טרם קראתי את "השטן במוסקבה", ובהחלט אשתמש בהמלצתך). אתה מאזין לרפסודיה הונגרית של ליסט ממש לאחר האזנה לסימפוניה התשיעית של בטהובן. רוחב היריעה שונה, העוצמות הן בסקאלות אחרות, הרגשות המוצפים הם מסוג שונה לגמרי. האם זה הופך את הרפסודיה ההונגרית ל"כלום מנוגן"? שנית, הכי מעצבן אותך הפישוט המופרז של רעיונות גדולים. בוא נניח שזה נכון. עצתי - אל תתעצבן. זהו trade off תמידי בין הקהל אליו אתה פונה לבין הנאמנות בהצגת הרעיון. קח למשל את "קיצור תולדות הזמן" של הוקינג. עד כמה יכול ספר, שבמוצהר נועד לפנות אל הקהל הרחב, להימנע מפישוטם של רעיונות פיסיקלים כאלו או אחרים, הדורשים ידע מתמטי רב כתנאי מוקדם להבנתם? לכן ישנם ספרים רבים בכל הרמות האפשריות, להדיוט, למתעניין, למתקדם ולאיש המקצוע. אז מה אתה מציע, שכיוון שלך יש שיניים, ואתה רוצה לאכול את הדבר האמיתי, ספרים מסוגו של "קיצור תולדות הזמן" לא יכתבו? כיוון שאתה מעדיף סטייק טוב ובשום פנים ואופן לא גרבר אז ל"מיתולוגיה היוונית" של עדית המילטון אין זכות קיום אלא רק ל"מטמורפוזות" של אובידיוס? אבל כל זאת, כאמור, אם מניחים שאתה צודק באשר למטרת הספר. ופה אני חלוק עליך במספר נקודות: 1. לדעתי הוא כלל לא התיימר ללמד את הפילוסופיה של ניטשה או את הפסיכולוגיה של פרויד. לפחות עבורי הוא התיימר ליצור עניין בדמויות הללו, ולהיחשף מעט לבני האדם שמאחורי הרעיונות. 2. לא הרגשתי כלל שיאלום מזלזל בי, כפי שלא חשתי שהוקינג מזלזל בי. לפחות אותי הספר איתגר אינטלקטואלית, העשיר אותי והתייחס אלי בכבוד. נכון, כל זה עניין יחסי. בהחלט יתכן שאולי אני בקצה הנמוך יותר של הסקאלה ביחס אליך, אבל הי – מטבען של פירמידות אני לא לבד. 3. לפחות ממה שאני התעניינתי אחרי קריאת הספר (וזה היה די מזמן), יאלום בהחלט השתמש בלא מעט יסודות אמיתיים, וסביבם רקם המון דמיון. זה לא הוסתר מאף אדם. אני לא חשתי במימד של "רומן רומנטי" בסיפור, אבל אם הוא בכ"ז היה שם, זה לא רחוק מהחיים, נכון? (בכ"ז פרויד הוא אחת הדמויות המרכזיות שם, לא?) אתה מסרב להשחית את זמנך על כל מה שהוא פחות ממדהים? אמירה יפה ונחמדה. אבל איך אתה מעמיד אותה במבחן המציאות? איך אתה יודע אפריורי מה מדהים ומה לא? איך אתה יכול לדעת שמה שחשבת כמדהים בגיל מסוים לא יתברר אחרת בגיל אחר? ולהיפך? איך אתה יודע מראש, שמה ששיעמם אותך בלאוס לא יעניין אותך בישראל? ולהיפך? האם תעדיף בהתנסות העצמית וחווית הדברים ממקור ראשון, או שתסמוך על "הדוחקים והמוחלטים ההם", שיכתיבו לך מה טוב ומה רע? איך תדע מראש, שהדרך שהיתה כה יפה עבור אחר תהיה אכן כך גם עבורך? ולהיפך? עבורי, זמן שהושקע בקריאת ספר - איזשהו ספר - מעולם לא נחשב כהשחתה. מקסימום קראתי ספר שלא זעזע את עולמי מן הקצה אל הקצה, וזהו, לא יותר.
אוקיי
קודם כל, אני משתדל שלא להיות נחרץ בדעותי, אבל כשמדובר בדברים רגשיים - קשה לי שלא לעשות את זה. מצד שני, רב הדברים הם רגשיים...הממ... בכל מקרה, אני לא יכול לדעת אפריורית מה טוב ומה לא, אבל אמפירית אני יכול להגיד מה היה טוב ומה לא לאחר קריאה. אני יכול להגיד די בוודאות שאני לא6אוהב את הספר גם בארץ. אני לא שם את עצמי בשום אופן מעל אף אחד בסקאלה של אינטליגנציה, אלא רק ביחס למה שמסביבי, ואני הרגשתי שהספר הזה הוא מתחת לרמתי. זה לא אומר שמי שאהב אותו הוא פחות חכם או פחות אינטלקטואל ממני. אני לא פאשיסט - לכל אחד יש את הדעה שלו, וזה לא אומר דבר על חוכמתו או אופיו. זה אומר, אם זה אומר משהו בכלל, רק עלי. הכל יכול להשתנות כמובן, ויש מקום לכל יצירה, כמו שיש מקום גם לגרבר וגם לסטייק. אני לאמתנשא, או לפחות אני לא מתנשא במודע. אני חושב שלכל יצירה יש מקום וקהל. אני לא מתאים לכל יצירה. סטיבן הוקינג, למשל, כמו סיימון סינג, פישט רעיונות מורכבים בספר להדיוטות בצורה יפה וחכמה, מאתגרת ומכובדת. אם זו לא הייתה המטרה של "כשניטשה בכה", אז אני בכלל לא מבין מה היתה המטרה שלו, כיוון שזה מה שמיוצג ברב הדיאלוגים של השניים. יכול להיות שאני לא היטבתי להבין את הספר. בכל מקרה, זה שאני חושב שהוא מחורבן, לא עושה אותו מחורבן אבסולוטית. זה רק אומר שאני לא אהבתי אותו. כל מה שכתבתי הוא כמובן דעתי האישית, ולא גורף בשום צורה ואופן. שוב, לכל אחד יש את הזכות לאהוב מה שבא לו, ואין זה מרמז על האינטליגנציה שלו. אני למשל, מאד אוהב את התוכנית "jackass" באמ.טי.וי. זו תוכנית גרועה ואידיוטית, אבל אני אוהב אותה, מה לעשות? זה אומר שאני אידיוט? אני לא חושב...ולכן גם לא אכפת לי שאנשים אומרים שאני דביל כשאני צופה בא. הביקורת העניינית עלי באה רק מתוכי, או כך לפחות אני מנסה. יאללה, שבת שלום, ושיהיו ימים טוביחם.
קודם כל, אני משתדל שלא להיות נחרץ בדעותי, אבל כשמדובר בדברים רגשיים - קשה לי שלא לעשות את זה. מצד שני, רב הדברים הם רגשיים...הממ... בכל מקרה, אני לא יכול לדעת אפריורית מה טוב ומה לא, אבל אמפירית אני יכול להגיד מה היה טוב ומה לא לאחר קריאה. אני יכול להגיד די בוודאות שאני לא6אוהב את הספר גם בארץ. אני לא שם את עצמי בשום אופן מעל אף אחד בסקאלה של אינטליגנציה, אלא רק ביחס למה שמסביבי, ואני הרגשתי שהספר הזה הוא מתחת לרמתי. זה לא אומר שמי שאהב אותו הוא פחות חכם או פחות אינטלקטואל ממני. אני לא פאשיסט - לכל אחד יש את הדעה שלו, וזה לא אומר דבר על חוכמתו או אופיו. זה אומר, אם זה אומר משהו בכלל, רק עלי. הכל יכול להשתנות כמובן, ויש מקום לכל יצירה, כמו שיש מקום גם לגרבר וגם לסטייק. אני לאמתנשא, או לפחות אני לא מתנשא במודע. אני חושב שלכל יצירה יש מקום וקהל. אני לא מתאים לכל יצירה. סטיבן הוקינג, למשל, כמו סיימון סינג, פישט רעיונות מורכבים בספר להדיוטות בצורה יפה וחכמה, מאתגרת ומכובדת. אם זו לא הייתה המטרה של "כשניטשה בכה", אז אני בכלל לא מבין מה היתה המטרה שלו, כיוון שזה מה שמיוצג ברב הדיאלוגים של השניים. יכול להיות שאני לא היטבתי להבין את הספר. בכל מקרה, זה שאני חושב שהוא מחורבן, לא עושה אותו מחורבן אבסולוטית. זה רק אומר שאני לא אהבתי אותו. כל מה שכתבתי הוא כמובן דעתי האישית, ולא גורף בשום צורה ואופן. שוב, לכל אחד יש את הזכות לאהוב מה שבא לו, ואין זה מרמז על האינטליגנציה שלו. אני למשל, מאד אוהב את התוכנית "jackass" באמ.טי.וי. זו תוכנית גרועה ואידיוטית, אבל אני אוהב אותה, מה לעשות? זה אומר שאני אידיוט? אני לא חושב...ולכן גם לא אכפת לי שאנשים אומרים שאני דביל כשאני צופה בא. הביקורת העניינית עלי באה רק מתוכי, או כך לפחות אני מנסה. יאללה, שבת שלום, ושיהיו ימים טוביחם.
אחלה
ברגע שאתה אומר "אמפירי", הגענו לעמק השווה, כי המשמעות היא שקודם צריך לקרוא בעצמך, ורק אח"כ אפשר לדעת אם היה מדהים או לא. נראה לי שמיצינו את העניין. (ואני שוב חוזר ואומר שאני לא מחזיק מ"כשניטשה בכה" מי יודע מה - פשוט עוד ספר שנהניתי לקרוא). אתה יודע, אפשר לקרוא ספרים גם בשביל הכיף, לא רק בשביל האתגור האינטלקטואלי (זה "גם וגם" לא "או או"). לפני כחודש קראתי את "קוו ואדיס". הוא לא איתגר אותי כלל, אבל מה זה נהניתי... ולסיום, המלצה: אתה רוצה ספר מאתגר? נסה את "ואליס" של פיליפ ק. דיק. שבת שלום גם לך.
ברגע שאתה אומר "אמפירי", הגענו לעמק השווה, כי המשמעות היא שקודם צריך לקרוא בעצמך, ורק אח"כ אפשר לדעת אם היה מדהים או לא. נראה לי שמיצינו את העניין. (ואני שוב חוזר ואומר שאני לא מחזיק מ"כשניטשה בכה" מי יודע מה - פשוט עוד ספר שנהניתי לקרוא). אתה יודע, אפשר לקרוא ספרים גם בשביל הכיף, לא רק בשביל האתגור האינטלקטואלי (זה "גם וגם" לא "או או"). לפני כחודש קראתי את "קוו ואדיס". הוא לא איתגר אותי כלל, אבל מה זה נהניתי... ולסיום, המלצה: אתה רוצה ספר מאתגר? נסה את "ואליס" של פיליפ ק. דיק. שבת שלום גם לך.
כן, בדיוק אותו אחד
ושכתב גם את "יוביק", "כשל זמן", "סורק אפלה" ועוד רבים טובים. אני לא הייתי מגדיר את "ואליס" כמד"ב, אלא יותר...איך לומר? התבוננות עצמית? ספר הזוי, פילוסופי, פסיכולוגי, סכיזופרני, פרנואידי, אוטוביוגרפי ומרתק ביותר (אם לא את כל אחד
) (אם תרצה יותר מזה, אתה מוזמן לפנות במסרים)
ושכתב גם את "יוביק", "כשל זמן", "סורק אפלה" ועוד רבים טובים. אני לא הייתי מגדיר את "ואליס" כמד"ב, אלא יותר...איך לומר? התבוננות עצמית? ספר הזוי, פילוסופי, פסיכולוגי, סכיזופרני, פרנואידי, אוטוביוגרפי ומרתק ביותר (אם לא את כל אחד
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.