נו, עוד אחד... (צר לי פלגיה, הקישור לא עובד)
הזוהר המטעההסיפור הראשון -------------------------------------------------------------------------------- בסיפורו הראשון מוסר לנו רבה בר בר חנה [רבב"ח] סיפור ששמע מיורדי הים ספרו לו: "הגל הזה המנסה להטביע את הספינה, זוהָר של אש לבנה לפניו", ונח מזעפו רק כשהיכו אותו באלות שחקוק היה עליהם "א-היה אשר א-היה י"ה ה' צ-באות אמן אמן סלה" (בבא בתרא עג ע"א). בים, ים הרוח והחכמה, מצויות סכנות. זה לא חייב להפתיע אותנו. הטוב והרע אינם מתחלקים על פי קו אופקי, המחלק לכאורה בין מה שלמעלה, הרוחני והטוב, ומה שלמטה, הגשמי, הרע. החלוקה היא אנכית, יש טוב ורע בגשמי וגם ברוחני. גם בים החכמה, התרבות והרוח מצויים גלים המסכנים את ספינתנו. איזו סכנה מתוארת בסיפורו הראשון של רבב"ח? הרמז להבין את החידה מצוי בזוהר הלבן המופיע בראש הגל. בזוהר זה מסומל החסד, העלול לסנוור את האנושות ולהטעותה. עתה ניתן לפענח את הסמל, בעקבות הראי"ה. בגל זה מתוארת הנצרות, אחת הסערות ההיסטוריות הגדולות בימה של הרוח. היסטוריות? אנו, שספינתנו מטלטלת בסערות פוליטיות, אידיאולוגיות וקיומיות רבות, חשבנו שהקונפליקט עם הנצרות נח מזעפו. במידת מה לדאבוני, טעינו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסערה שבמרכזה תיאור מחודש של ה'פַּסיון'. ועתה, לדאבוננו, חייבים אנו לחזור ולשנן את סיפורו הראשון של רבב"ח. מימדים רבים לסערה הזאת. מרכזיים בהם ביטול המצוות וביטול הברית. כדברי הראי"ה זאת "הכפירה... כי אף שהתחיל השי"ת לגדל את ישראל מאסם אח"כ חס וחלילה". ההוכחה לדבריה מצאה הנצרות בעובדה שהיהודים נרדפים ומושפלים. מכאן שהקב"ה מאס בישראל. בטיעון הזה יש שגיאה, ואף פשע. הנצרות לא הסתמכה על ההשפלה, היא גרמה אותה. היא לא הסתכלה כצופה על ההיסטוריה היהודית הטרגית, היא עשתה אותה. ברדיפת היהודים היא "קיימה" את ההוכחה. אך לא בדיוויזיות הגדולות שוכנת השכינה. ואכן תקומתה של מדינת ישראל הייתה מכה קשה לעמדה זאת, ולפעמים מתגנבת המחשבה שברבים מהתיאולוגים הנוצרים המחולנים פועמת התקווה שזאת תופעה זמנית, ח"ו, ומתוך כך משלימים עם הטרור. המאבק עם הנצרות נמשך אף בעולם המחולן. כך למשל, ארנולד טוינבי, הפקיד האימפריאליסטי האנגלי שונא הציונות, ראה אותנו כמאובן מן העבר הרחוק. ועם זאת, המת-החי הזה אחראי לבעיות האקולוגיות המסכנות את העולם, אשר נשמע לצוו או לברכה המקראית: "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ". זאת דוגמה מופלאה לקריאה הנוצרית שהפכה אנטישמיות מחולנת. הנצרות מחקה את שפת המצוות שדרכה הועבר מסר המגביל את שרירות ההשתלטות על הטבע, למדיני השבת ועד 'בל תשחית'. שוב מייצג הזוהר הלבן אידיאלים אשליתיים, שהסכנות שגרמו היו ריאליות מאוד. בראש 'אותו' גל, אש לבנה. הברית החדשה, לימדה הנצרות, היא תורת חסד. המקרא, לדבריהם, דין ונקמה. אך, מתחת למעטה החסד, הזוהר הלבן המפתה, בערה אש האינקביזיציה. השמות שבאלה מתארים את המידות הא-להיות. ימי הגלות איומים, אך הם חשפו את נוכחות הא-להים אף בגיהינום. אלא, שבגלות השם המפורש אינו שלם. אנו מכים את הזוהר המטעה באלה בשמות בהם הקב"ה מתגלה "באופן חלקי", בעידן שהשקר מתיימרת לרשת את מקומה של האמת ולשבת בכסא הכבוד. באלה חקוק השם החסר: 'י-ה'. זהו עולם שיש בו שתי ברכות שונות, האחת על הטובה והשניה על הרעה. באחרית הימים יהיה שמו אחד ושלם, וזה יאפשר הסתכלות אחרת על העבר. האנושות תתגבר בעל כורחה על האשליות. ממשלתו של הקב"ה, תתגלה על כל 'הצבאות', בשמים ובארץ. אדרבה, ההוכחה הפוכה. קיומו של עם ישראל בגלות למרות הרדיפות וההשפלות, היא ההוכחה לאמת שבו. הגלות המחישה את העובדה הפרדוכסלית, שאין שתי רשויות ואף אין שני עולמות, אלא הכל מהא-להים היחיד והאחד. זהו סודו הטרגי של "א-היה אשר א-היה" החקוק באלה, עליו למדנו כבר מרש"י: אהיה אתכם בגלויות אחרות, כשם שאני אתכם בגלות מצרים. זאת הנוכחות הא-להית בתוך כבשן האש שהרוע הצית, מהמן ועד אושוויץ. זהו גם סודו של ה"אמן אמן". הקב"ה נאמן לקיים הבטחתו. 'אמן' היא הנצחיות. זו תגובתנו לכל הטענה שהופכת אותנו למאובן היסטורי. אמן זה היתד הנאמן, התקוע בקרקע ולא ייעקר, העוגן השומר אל האנייה למרות הסערות.
