יש לי שאלה...

TheColector

New member
יש לי שאלה...

איך יכול להיות שלפי התנ"ך העולם קיים בסה"כ חמשת אלפים שנה אם שלדי דינוזאורים ומאובנים אחרים מעידים על קיומו על פני מעל כמה מאות מיליוני שנים ואף מיליארד שנים?
 

אלי ו.

New member
יש הרבה תשובות

על קצה המזלג, הנה מספר תשובות להדגמה, אני בטוח שיהיו שיוסיפו וירחיבו: - הקב"ה מחריב ובורא עולמות ולכן הדינוזאורים הם אולי שריד לעולם קדום לבריאת העולם. - ששת ימי הבריאה אינם באמת שישה ימים שך 24 שעות (יום ולילה אינם רלבנטיים אם אין שמש) והם יכלו להמשך מיליוני שנים. - הקב"ה ברא את העולם בוגר, אדם לא נולד תינוק, העצים לא נוצרו כזרעים אלא בוגרים ולכן גם נוצרו גם שרידים עתיקים. בכונה השמטתי תשובות טריויאליות וההנחה היא שהמדענים אינם טועים וגם התורה אמת היא.
 

eyalnadav

New member
התשובה השלישית היא העיקרית

שאר התשובות הם הסברים משובשים לפי דעתי ולא עיקריים כלל בהשקפה הנכונה של היהדות . העולם הוא בוגר ולכן צדקו המדענים, אם העולם היה צעיר והיה צריך להתפתח היה לוקח בזמן מיליוני שנים ,אבל הזמן הזה התקפל לשבוע אחד של הבריאה
 

masorti

New member
התשובה השלישית היא עלבון לאינטיליגנציה...

לחשוב שהאל ברא מאובני דינוזאורים מוכנים כדי להטעות את החוקרים. נו באמת... שני ההסברים הראשונים לפחות מנסים להתמודד עם הבעיה. התשובה השלישית גורמת רק לצחוק והיא בחזקת חילול שם שמיים ברבים.
 
יכול להיות שהתנ"ך ספר בדיוני?

לפחות בחלק המתאר את בריאת העולם? למה אתה לא שואל איך יכול להיות שהארי פוטר יודע לעוף? ההשקפה התנ"ך נכון היסטורית בכל מילה שלו באה מהנצרות בכלל...
 

יוסי ר1

Active member
ההשקפה שהבריאה המתוארת היא הסטוריה, מהנצרות?!

התוכל להרחיב למה כוונתך?
 
בשום מקום לא נטען בתורה או במדרשים

כי כל מה שנאמר בתורה הוא אמת היסטורית. בוודאי שאין הדבר נכון גם לגבי המדרשים על המקרא. מי שדבר בתורה כהיסטוריה היו הנוצרים, והיתה להם סיבה טובה מאד לכך. בעוד שמטרתו של המקרא על פי האמונה היהודית היא קיום המצוות, הרי בנצרות שבטלה את המצוות, מדוע נשאר התנ"ך קדוש? ותשובתם היא שהוא מתאר את מעשי האל והבריאה ואת הנבואות על אחרית הימים והופעתו של משיחם.
 

יוסי ר1

Active member
אני תמה על תשובתך.החלוקה להסברים "היסטורים"

מול הסברים "תיאולוגיים" היא חלוקה מאוחרת. בימי גלילאו למשל היתה המלחמה בין השיטות בעיצומה (אף על פי כן נוע תנוע). אבל בתקופת חז"ל היה ברור שיש הסבר אחד לדברים. הכל היה ידע אחד - לא מחולק לתחומים. אריסטו אמנם כפר באל בורא וקבע בריאה ספונטאנית, אבל ללא קשר לנצרות.
 
אתה באמת טוען שכל מעשיות חז"ל

כל המדרשים המופיעים בתלמוד (למשל אתמול למדנו על דוד המלך שרעה את צאנו על ראפ כי חשב שהוא הר, וכשהראם קם הוא מצא עצמו בשמים) , בכולם האמינו וחשבו שהם אמת היסטורית? לדעתי אתה יכול להיות אדם דתי, שומר מצוות, מאמין בהתגלות ה' לעמו, גם מבלי להאמין שחרטומי מצרים הפכו מטה לתנין, שהעולם נברא בששה ימים, שאתונו של בלעם דיברה או שישהושע עצר את השמש בשנמים. לדעתי גם חז:ל לא האמינו באמיתות המילולית של כל מה שיצא מתחת עטם, קל וחומר בתנ"ך
 

גרי רשף

New member
אני מעריך שהדברים קצת יותר מורכבים

ביוון באותה תקופה, ה"מדע" היה תערובת של תצפיות מדעיות מודרניות ושל הירהורים ומשאלות לב. ספק אם חז"ל הבחינו בין העובדה שהחזיר הוא יונק (קביעה מדעית אובייקטיבית) לעובדה שהוא טמא (קביעה הלכתית חסרת משמעות מדעית), ויתכן שגם לא העסיקה אותם במיוחד השאלה מה "באמת" קרה ומהו מיתוס או אגדה. המשכילים של ימי הביניים הכירו מן הסתם תיאורים אלטרנטיביים לבריאת העולם המקראית מבתי מדרשם של אפלטון ואריסטו שגם הם היו בלתי מדעיים בעליל. אני חושב שרק בעת החדשה, עם התגבשות המחשבה המדעית המודרנית, היו שהתחילו להיות מוטרדים משאלות לגבי אמיתות העובדות המופיעות בתנך ולגבי העובדות ההיסטוריות. אני רוצה לומר בכל זה שהשאלה כיצד התנך מתיישב עם המדע זו שאלה מודרנית, ובזמן חז"ל היא לא הייתה קיימת.
 

יוסי ר1

Active member
הרחקת רחוק מדי בשאלתך...

מה ששאלתי היה על קביעתך שסיפורי התנך נתפסים כתיאור הסטורי רק בנצרות ולא ביהדות. על זה היו מוסבים דברי בשאלתי ובהבהרותי. מה אתה מכניס פתאום את היחס למדרשי חז"ל?! בא לא ניכנס למהותם של מדרשי חזל, אבל אם אתה מתעקש, אז הנה מה שכתבתי כאן לפני שלשה ימים....
 

pembencipolisi

New member
הפסיכופתים שכתבו את דרשות הטרוף האמינו בהן

לא לחנם הפכו המדרשים המדמים אשה ל"שק מלא צואה שפיה מלא דם והכל רצין אחריה" , לחלק מן התלמוד הקדוש , "דעת תורה" , "דברי אלהים חיים" , שנועדו שהקוראים יאמינו ב"נכונותם" , ובסמכותם הרבנית המקודשת של המטורפים שכתבו אותם. כיוצא בזה נאמר אודות "נחש שמוליד לשבע שנים" ואודות "ראם בן יומו שגובהו כהר תבור שהקף ראשו ארבע פרסאות" ( 4 * 1152 מטר) המקור : התלמוד הבבלי : זבחים קיג ע"ב; בבא בתרא עג ע"ב , ואותו ראם סכר בחרא את הירדן , ואת קצה חטמו של הראם הכניס נח לתבה. אשר ל"נחש שמוליד לשבע שנים" אמנם יש זוחלים שנקבותיהם משמרות זרע בגופן לעונה שיש בה שפע מזון , אבל אינה אחת ל 7 שנים. אם היה כך היו הנחשים נכחדים , כי נקבת פיתון החיה 21 שנה ומשריצה כל שנה , נותנת סיכוי לאחד מתוך כל תטולה שיגיע לבגרות. לו היו הנחשים מתרבים אחת לשבע שנים , היה מספר צאצאיהם מועט כל כך , שלא מאפשר השרדות של איזה מין ממיני הנמחשים , כ 2700 במספרם...
 

יוסי ר1

Active member
לתארים הרבים אשר אתה מכביר

על כחמים ניסיתי להשיב לך ברצינות, נראה שללא הצלחה. שתי הערות נוספות, גם אם אני משחית מילי לריק: לעניין מדרשי / גוזמאות רבא בר בר חנא, , נא עיין בפירושיו של פר' שלום רוזנברג, על פי פירושי הרב קוק ז"ל, מופיעים בדף השבועי "שבת בשבתו". שם הסביר פר' רוזנברג אחת לאחת את אותם משלים, פירוש מאיר עינים. לעניין נחש המוליד לשבע שנים, ענית בעצמך על האפשרות הביאולוגית, אם כי שינית מהסיבה - נחשים באיזור מדברי בו סיכויי ההזדווגות קטנים עקב נדירות הפרטים, יכולות לשמר זרע כנל לכמה השרצות/הטלות. ובאמת סליחה בשם כחמים שלא דברו על פיתון בורמזי, אלא על נחשים מאזורינו...
 
ועל אותם סיפורי רבא בר בר חנא

טוען פרופסור שנאן, יהודי דתי ושומר מצוות גם הוא, כי אינם אלא סיפורי בדים וגזומאות שנכללו בתלמוד כי שעשעו את חכמים
 

יוסי ר1

Active member
סתם סיפורי בדים? נראה לך?

לא נראה לי שכחמים כללו סתם בדיחות שאין מאחוריהן מוסר השכל. עיין נא בפירושים שהפניתי אליהם, ונדבר אחרי כן...
 

pembencipolisi

New member
חפשתי את השם "שלום רוזנברג"

זה מה שיש אודות מה שמכונה שם אגדות רבבב"ח -------------------------------------------------------------------------------- לפי פרשנותו של הראי"ה קוק
 

יוסי ר1

Active member
אמרתי לך לחפש באינטרנט?! חפש בגליונות מודפסים

על כל פנים הנה קישור לאחת האגדות, אות האחרים טרח נא בעצמך למצא. כיון שהקישור לא עובד היטב, להלן המאמר עצמו "גדילים תעשה לךסיפור י"ב -------------------------------------------------------------------------------- מצוות ציצית שבפרשת השבוע, מקשרת אותי אל אחד מסיפוריו הפנטסטיים של רבה בר בר חנה (רבב"ח), הסיפור הי"ב. סיפורים אלה שהיו חידה לרבים, מהווים לדעתי ניסיון חשוב לגאול את הדמיון השבוי מאז ימות עולם בידי המיתולוגיה האלילית וגרורותיה. גדולי הדורות, ביניהם הגר"א, מוהר"ן והראי"ה חיברו פירושים מופלאים לאגדות אלו, בהם התמזגו מחשבה, קבלה, מוסר והיסטוריה. בשורות אלו רוצה אני להתייחס לאותה אגדה. בכנות מוחלטת אומר שאם נאות הוא פירושי, איננו שלי, ואם פסול הוא, חטאתי, והקב"ה יסלח לי. רבב"ח מספר שמורה הדרך שלו, איש-המִדְבָר, הציע להראות לו את מתי המדבר, שלא נכנסו לארץ. וכך מתאר רבב"ח את הקורות אותו (בתרגום עברי חופשי במקצת, ותוך השמטת התוספת שבסיום): "נראים היו מתי המדבר כשיכורים השוכבים על גבם. ברכיו של אחד מהם זקופים היו, כמעין קשת. איש-המדבר עבר תחתיהם, כשהוא רוכב על הגמל ורומח זקוף בידו, ולא נגע בהם. חתכתי לי כנף התכלת מבגד אחד מהם. ניסינו לצאת, אך לא יכולנו לעזוב את תחומם. אמר לי איש-המדבר: 'שמא לקחת דבר מהם? החזר אותו. קבלה בידינו שהלוקח דבר מהם לא יוכל לצאת מכאן'. הלכתי, החזרתי, ויצאנו". אנו עוברים רכובים מתחת לברכיו של הענק הישן, ואין אנו נוגעים בו. אנו באי הארץ, מידותינו מצומצמות. אנשי דור המדבר ענקים הם. הם 'דור דעה', השוכבים כשיכורים. היין מסמל בסימבוליקה היהודית את הסוד, את המיסטיקה (עירובין סה ע"א). הם כשיכורים מאהבת ה'. רבב"ח מנסה להביא כנף מבגדיהם לישיבה וליישב בזה את המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל על מספר החוטים והחוליות שבציצית. אין הוא יכול לעשות זאת. כוח מסתורי מונע את יציאתו מהמקום. רק כשהוא מחזיר את כנף הבגד ומוותר על תוכניתו מסוגל הוא לצאת. חכמי דור המדבר הם ענקים ביראת שמים, במצוות ובחכמת הנסתר. רבב"ח רוצה לקחת מהם את הגדילים, הדרכה לחייו. אולם אין הוא יכול לעשות זאת, היות וכדברי הראי"ה: "[נגד] מעלת דור המדבר אין חכמי וקדושי דורנו נגדם נחשבים כלל", ולמרות זאת "[אין] בכוחנו ללכת על פי דרך שלהם שהוא דרך נשגב ונעלה מאוד". על כן עלינו להבין "שדרך כזה רק להם יאתה ולא לנו", ועלינו "[ללכת] על פי דרך הראוי לנו לפי מצבינו שקטן הרבה לעומתם". רבב"ח החזיר את כנף הבגד של הענקים "ואז הלך בדרך ה' ועבודתו כפי ערכו". למדנו מכאן שאנו חייבים להיות מודעים לעצמנו. אין אנו כופרים חלילה במעלתם של גדולי התורה של דור המדבר. אדרבה, אך עולמם אינו עולמי. אנשי דור המדבר, על פי האר"י, לא נכנסו לארץ, דווקא בגין מעלתם העליונה. "הנהגת ארץ ישראל...סוד עלמא תתאה, לא היתה ראויה להם מפני דבקותם במקום עליון". אנו דור קטן, ואנו זקוקים לחכמים בני הארץ "הפכחים" והפתוחים לבעיות "עלמא תתאה", עולמנו השפל, בו אין לחם מן השמים ונסים גלויים, בו נזקקים אנו לעבודה, צבא, חינוך כוללני, מאבק נגד הפשע והכפירה, ועוד היד נטויה: "גדילים תעשה לך!". הסיפור גומר עם שיבתו של רבב"ח לישיבה. חבריו "מתחשבנים" אתו. אמנם כן, לא יכולת לקחת את הגדילים, אך למה לא ספרת? לפנינו שאלה מכרעת, האם תתכן סינתזה? בספר 'שבחי הבעש"ט', מספר בעל ה'תולדות יעקב יוסף', שהבעש"ט לא יכול היה לדבר עם בני אדם מחמת דבקותו "והיה מדבר חוץ לשיטה. ולימד אותו רבו הידוע שיאמר בכל יום ... כמה קפיטעל תהילים רשומים, והראה לו חוכמה, ועל ידי כך התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטלה דבקותו". כאן לומדים אנו את כוחה של החוויה הדתית, אך גם את סכנתה, סכנת הניכור מהמציאות. עבור רבים מהמיסטיקאים הבעיות החברתיות הופכות למשחק בגולות או בבובות, לדברים שניתן, ואף ראוי להתעלם מהם. תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי עוזבים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם. אלו ואלו מצויים במעין שיכרון-סמים רוחני, המטיל צל של אפסיות על הדברים הקטנים שבחיים. זהו סוד חשיבותם של הפרקים שמורו העלום של הבעש"ט לימדו. זהו סוד "צימצום" האהבה. החוויה הדתית אסור לה שתבוא על חשבון הקומוניקציה והדיאלוג עם הזולת, או על חשבון תיקון העולם. אנו דור באי הארץ."
 

יוסי ר1

Active member
נו, עוד אחד... (צר לי פלגיה, הקישור לא עובד)

הזוהר המטעההסיפור הראשון -------------------------------------------------------------------------------- בסיפורו הראשון מוסר לנו רבה בר בר חנה [רבב"ח] סיפור ששמע מיורדי הים ספרו לו: "הגל הזה המנסה להטביע את הספינה, זוהָר של אש לבנה לפניו", ונח מזעפו רק כשהיכו אותו באלות שחקוק היה עליהם "א-היה אשר א-היה י"ה ה' צ-באות אמן אמן סלה" (בבא בתרא עג ע"א). בים, ים הרוח והחכמה, מצויות סכנות. זה לא חייב להפתיע אותנו. הטוב והרע אינם מתחלקים על פי קו אופקי, המחלק לכאורה בין מה שלמעלה, הרוחני והטוב, ומה שלמטה, הגשמי, הרע. החלוקה היא אנכית, יש טוב ורע בגשמי וגם ברוחני. גם בים החכמה, התרבות והרוח מצויים גלים המסכנים את ספינתנו. איזו סכנה מתוארת בסיפורו הראשון של רבב"ח? הרמז להבין את החידה מצוי בזוהר הלבן המופיע בראש הגל. בזוהר זה מסומל החסד, העלול לסנוור את האנושות ולהטעותה. עתה ניתן לפענח את הסמל, בעקבות הראי"ה. בגל זה מתוארת הנצרות, אחת הסערות ההיסטוריות הגדולות בימה של הרוח. היסטוריות? אנו, שספינתנו מטלטלת בסערות פוליטיות, אידיאולוגיות וקיומיות רבות, חשבנו שהקונפליקט עם הנצרות נח מזעפו. במידת מה לדאבוני, טעינו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסערה שבמרכזה תיאור מחודש של ה'פַּסיון'. ועתה, לדאבוננו, חייבים אנו לחזור ולשנן את סיפורו הראשון של רבב"ח. מימדים רבים לסערה הזאת. מרכזיים בהם ביטול המצוות וביטול הברית. כדברי הראי"ה זאת "הכפירה... כי אף שהתחיל השי"ת לגדל את ישראל מאסם אח"כ חס וחלילה". ההוכחה לדבריה מצאה הנצרות בעובדה שהיהודים נרדפים ומושפלים. מכאן שהקב"ה מאס בישראל. בטיעון הזה יש שגיאה, ואף פשע. הנצרות לא הסתמכה על ההשפלה, היא גרמה אותה. היא לא הסתכלה כצופה על ההיסטוריה היהודית הטרגית, היא עשתה אותה. ברדיפת היהודים היא "קיימה" את ההוכחה. אך לא בדיוויזיות הגדולות שוכנת השכינה. ואכן תקומתה של מדינת ישראל הייתה מכה קשה לעמדה זאת, ולפעמים מתגנבת המחשבה שברבים מהתיאולוגים הנוצרים המחולנים פועמת התקווה שזאת תופעה זמנית, ח"ו, ומתוך כך משלימים עם הטרור. המאבק עם הנצרות נמשך אף בעולם המחולן. כך למשל, ארנולד טוינבי, הפקיד האימפריאליסטי האנגלי שונא הציונות, ראה אותנו כמאובן מן העבר הרחוק. ועם זאת, המת-החי הזה אחראי לבעיות האקולוגיות המסכנות את העולם, אשר נשמע לצוו או לברכה המקראית: "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ". זאת דוגמה מופלאה לקריאה הנוצרית שהפכה אנטישמיות מחולנת. הנצרות מחקה את שפת המצוות שדרכה הועבר מסר המגביל את שרירות ההשתלטות על הטבע, למדיני השבת ועד 'בל תשחית'. שוב מייצג הזוהר הלבן אידיאלים אשליתיים, שהסכנות שגרמו היו ריאליות מאוד. בראש 'אותו' גל, אש לבנה. הברית החדשה, לימדה הנצרות, היא תורת חסד. המקרא, לדבריהם, דין ונקמה. אך, מתחת למעטה החסד, הזוהר הלבן המפתה, בערה אש האינקביזיציה. השמות שבאלה מתארים את המידות הא-להיות. ימי הגלות איומים, אך הם חשפו את נוכחות הא-להים אף בגיהינום. אלא, שבגלות השם המפורש אינו שלם. אנו מכים את הזוהר המטעה באלה בשמות בהם הקב"ה מתגלה "באופן חלקי", בעידן שהשקר מתיימרת לרשת את מקומה של האמת ולשבת בכסא הכבוד. באלה חקוק השם החסר: 'י-ה'. זהו עולם שיש בו שתי ברכות שונות, האחת על הטובה והשניה על הרעה. באחרית הימים יהיה שמו אחד ושלם, וזה יאפשר הסתכלות אחרת על העבר. האנושות תתגבר בעל כורחה על האשליות. ממשלתו של הקב"ה, תתגלה על כל 'הצבאות', בשמים ובארץ. אדרבה, ההוכחה הפוכה. קיומו של עם ישראל בגלות למרות הרדיפות וההשפלות, היא ההוכחה לאמת שבו. הגלות המחישה את העובדה הפרדוכסלית, שאין שתי רשויות ואף אין שני עולמות, אלא הכל מהא-להים היחיד והאחד. זהו סודו הטרגי של "א-היה אשר א-היה" החקוק באלה, עליו למדנו כבר מרש"י: אהיה אתכם בגלויות אחרות, כשם שאני אתכם בגלות מצרים. זאת הנוכחות הא-להית בתוך כבשן האש שהרוע הצית, מהמן ועד אושוויץ. זהו גם סודו של ה"אמן אמן". הקב"ה נאמן לקיים הבטחתו. 'אמן' היא הנצחיות. זו תגובתנו לכל הטענה שהופכת אותנו למאובן היסטורי. אמן זה היתד הנאמן, התקוע בקרקע ולא ייעקר, העוגן השומר אל האנייה למרות הסערות.
 

יוסי ר1

Active member
ואחרון להיום

אופק התשובהסיפור ט"ו -------------------------------------------------------------------------------- תשובה אינה חזרה אל מצבנו הקודם, שוודאי היה פגום ומקולקל. אנו נקראים ל"חזור" למקור אותנטי יותר ועמוק יותר המצוי בתוכנו, כשהוא מכוסה באבק הדרכים בהם הלכנו. תשובה אינה חזרה אל העבר, אלא התקדמות אל עתיד חדש. מכאן, שהחזרה בתשובה תלויה בהבנת האידיאלים, המגדלורים של העתיד שלקראתם חייבת ספינתנו להתקדם. אולם, מגדלורים אלה עלולים לפעמים להטעות אותנו, על כל פנים יוצרים הם פעמים רבות דילמות קשות. על אחת מהן רוצה אני לעמוד בשורות אלו. הבנתה ופתרונה, הן בבחינת הן חלק בתהליך החזרה בתשובה המוטל על דורנו. בסיפור הט"ו של מחרוזת הסיפורים הפנטסטיים שלו, מספר רבה בר בר חנה (רבב"ח) שמדריכו המסתורי הציע לו לראות 'הֵיכָא דְּנָשְׁקֵי אַרְעָא וּרְקִיעָא אַהַדַּדֵּי', להגיע לאופק בו הארץ נושקת לרקיע. רבב"ח אכן מגיע לאופק, ורואה לפניו מחזה מופלא, מעין גלגל ובו חלונות רבים. בינתיים הגיע זמן תפילה. רבב"ח מניח את תרמילו באחד החלונות. עם גמר תפילתו חוזר הוא לקחת אותו, אך הוא נעלם. "אִיכָּא גַּנְבֵי הָכָא?", "גם כאן יש גנבים?" משתומם. מדריכו פותר את תמיהתו: הגעת לאופק וזהו גלגל הרקיע המסתובב, המתן עד למחר ותמצא את מבוקשך. כך היה. כשהגלגל סיים את סיבובו היומי, מצא רבב"ח את תרמילו, בחלון בו הוא הניח אותו. על פי פירושו של הראי"ה קוק מתארת אגדה את המתח הקיים בין האידיאלים השונים. שתי השקפות עולם נאבקות במשך דורות. הארץ, הליברליזם הרואה את מוקד התרבות במימוש העצמי האינדיבידואלי, והשמים – הרואה בכלל, בציבור, בעם, במשהו שמעבר לעצמי, את המטרה היסודית החייבת להדריך את האדם בחייו. שתי השקפות אלו, הרחוקות זו מזו כשמים וארץ, נאבקות זו בזו, וגם מחליפות זו את זו בשלטון, ומוסיפה מירכאות של בוז לקודמת. הרעיון הלאומי והרעיון הסוציאלי הדריכו את בני האדם בפעולות למען תיקון חברתי ופוליטי ברוב המאה העשרים. לעומת זאת, האינדיבידואליזם ו"הפרטת" החזונות הגיעו לשיאם ב"פוסט-מודרניזם" שבדורנו. הראשונים דיברו על אידיאלים שמימיים, האחרונים על אגואיזם ארצי שהפך קדוש. לפנינו מטוטלת תרבותית וקיומית, שבעבר כבר עשתה כמה מחזורים מעין אלה, בין שמים וארץ. על פי רוב, התהפכות המחזורים הייתה קשורה בהסתאבות של העמדות האידיאליות שהפכו טרגדיות נוראות. האינדיבידואליזם גרם למשברים כלכליים איומים ואנרכיה בלתי מרוסנת. מהצד השני האידיאל הלאומי הביא לפשיזם, והחברתי – לקומוניזם, מפלצות המאה העשרים. גם הניסיונות לחבר ביניהם כשלו. יש שהוסיפו מקף בין האידיאלים השונים, מקף שהיה אמור להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. אלא שהסולם היה רעוע, והמיזוג אשלייתי ולפעמים שטני, כחיבור הנאלח שבין 'נציונל' ל'סוציאליזם'. רבב"ח מנסה במסעו להגיע לאופק, למקום שבו האידיאלים מתאחדים. המטרות מכחישות זו את זו, אך האופק, הפסוק השלישי שיכריע וישלים ביניהן עתיד לבוא. מסעו של רבב"ח מלמדנו שהסינתזה מתחילה באזרח הקטן, באדם הבודד. תרמילו שלכאורה נגנב יחזור אליו עם סיבוב הגלגל. על פי הראי"ה קוק מבוטאת כאן הקביעה שרק לכאורה, ה'שמים', הפעילות למען הכלל "גונבת" את תרמילו האישי, את המימוש העצמי של היחיד. את החזרת התרמיל אין אנו רואים מיד, אך היא עובדה "קוסמית". התנאים ביטאו זאת באמצעות דוגמה טריוויאלית שאנו מתנסים בה יום יום: היחס לרשות הרבים (ב"ק נ ע"ב): "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד אמר לו 'ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך'. לגלג עליו [משליך האבנים]. לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים..." את העונש הדרמטי של 'מידה כנגד מידה' מסוגלים בני האדם להבין בקלות. את התוצאות הקשות והטרגיות המחוברות בחוטים עדינים ונסתרים אל מעשינו האגואיסטיים, קשה הרבה יותר לראות. החברה הישראלית נקראת לתשובה על כך שלא הגיעה לקו האופק, לחיבור שמים וארץ. המטוטלת עברה מאֶתוס קיבוצי בו אסיפת החברים קבעה את חייו הפרטיים של היחיד, לאוטיזם של אני ואפסי עוד. משולש מסוכן הרוצה להשתלט עלינו: אני, כאן ועכשיו, לא מאפשר לנו לראות את האחר והכלל, את מה שנמצא מעבר לד' האמות של רשותנו. קל וחומר, שהוא מסתיר מאתנו את המחר, שמהר מאוד, עם סיבוב הגלגל, יהפוך הווה. מדריכו המסתורי של רבב"ח קורא אותנו, כאן ועכשיו, לשוב בתשובה ולהגיע לאופק.
 
למעלה