יש לי שאלה ואשמח
אם תענו עליה בכנות.
כל אלו שבחרו להמשיך להיות חרדים כלפי חוץ כדי לא להפסיד את הקשר עם בני המשפחה (לא מתכוונת לילדים, יותר, אחים, אחיות, בני דודים, הורים) וחברים מהשטיבעל או מהתיכון.
אתם מרגישים באמת שהקשר הזה לא נפגם, כלומר, אתם מתקבלים באותה אהבה כמו לפני שכפרתם?
יש לכם נושאי שיחה משותפים?
מעריכים אתכם?
ועוד שאלה קטנה, אתם מרגישים שייכים לחברה החרדית? כלומר יש לכם תחושת שייכות לקבוצה? מקבלים אתכם?
זה מעניין אותי, כי סיימתי עכשו שיחה עם אמא שלי, ואני תוהה אם, לו הייתי מתגרשת, מתעקשת ללמוד באוניברסיטה ושולחת את הבנות לבית יעקב בזרם כללי יותר ולתיכון שעושים בו בגרויות, "מתקלקלת" קצת אבל לא שוברת את הגבולות היה סכוי שהם יקבלו אותי באהבה ובכבוד.
אם תענו עליה בכנות.
כל אלו שבחרו להמשיך להיות חרדים כלפי חוץ כדי לא להפסיד את הקשר עם בני המשפחה (לא מתכוונת לילדים, יותר, אחים, אחיות, בני דודים, הורים) וחברים מהשטיבעל או מהתיכון.
אתם מרגישים באמת שהקשר הזה לא נפגם, כלומר, אתם מתקבלים באותה אהבה כמו לפני שכפרתם?
יש לכם נושאי שיחה משותפים?
מעריכים אתכם?
ועוד שאלה קטנה, אתם מרגישים שייכים לחברה החרדית? כלומר יש לכם תחושת שייכות לקבוצה? מקבלים אתכם?
זה מעניין אותי, כי סיימתי עכשו שיחה עם אמא שלי, ואני תוהה אם, לו הייתי מתגרשת, מתעקשת ללמוד באוניברסיטה ושולחת את הבנות לבית יעקב בזרם כללי יותר ולתיכון שעושים בו בגרויות, "מתקלקלת" קצת אבל לא שוברת את הגבולות היה סכוי שהם יקבלו אותי באהבה ובכבוד.