יש לי מה לכתוב ../images/Emo23.gif
גם אני השבוע הרגשתי מלנכוליה בגלל שפסח מגיע, ונזכרתי שעוד מעט ושנה עברה מאז ההתאבדות (14.5) וזה לא יאמן. חשבתי גם שהפעם האחרונה שראיתי את אביחי היתה ב- 27.3 שנה שעברה, שזה עוד מעט. מעכשיו ספירת העומר (כמו שניר הגדיר) מתחילה. גם ההתאבדות של אביחי היתה בערב ל"ג בעומר, ואז זרקתי לאש המדורה את כל המכתבים שכתבתי לו ושלא נשלחו אליו, מכתבים קשים וכועסים על הפרידה הקשה שהוא נפרד ממני בכח. אוטוטו שנה עברה וכל דבר שקרה בשנה הזאת קרה בידיעה שאביחי היה חי בשנה הזו, אבל החל מה- 14.5 אני אדע שהוא כבר לא קיים בעולם. זאת הרגשה מוזרה ואוטוטו היא מגיעה. בכלל כל החגים השנה יוצאים באפריל - פסח, כל ימי הזיכרון למיניהם ויום העצמאות. רק ל"ג בעומר יוצא במאי. חברה שלי מתחתנת ב- 20 ביוני (זאת כבר תהיה החתונה הרביעית שלי השנה, ועל זה אני אומרת בציניות שהשנה אני משתתפת בסרט "4 חתונות ולוויה אחת"...) ואני מרגישה שהחיים השתנו לטובה. אני עדיין חולה במחלת הכליות - לוקחת סטרואידים, אבל כבר ירדתי למשקל המקורי שלי כמו לפני שההמחלה התחילה, ומעכשיו אין לי הרבה מים בגוף. יש בי רק תקווה שהשנה הקרובה תהיה מוצלחת בכל התחומים - זוגיות, עבודה, הצלחה. אני מרגישה יותר טוב עם עצמי ויותר חזקה. המחלה הזאת שינתה לי את כל הפרספקטיבה על החיים. אני מרגישה שיש בשביל מה לחיות !!! ויש בשביל מה לקום בבוקר ולחייך ולהגיד שיהיה לי יום טוב היום. וכך, למרות ההתאבדות של אביחי, אהוב ליבי, אני רוצה לחיות ולחיות הכי טוב שאפשר, ולמצוא בן זוג חדש ואהבה חדשה, מישהו שאוכל לבנות איתו זוגיות טובה יותר מהזוגיות שהיתה לי עם אביחי, כי אם להודות על האמת, הזוגיות עם אביחי, לא נועדה להצליח. הגעתי למסקנה שבכל מקרה הוא היה מתאבד, גם אם היינו מתתחתנים וגם אם היו נולדים לנו ילדים, הוא היה מתאבד בכל מקרה!!! ואת זה אני רוצה להגיד לכולם, שכולם ישמעו - ההתאבדות שלו לא היתה באשמתי, ולא יכולתי לעשות כלום כדי למנוע אותה !!! והידיעה הזאת מרגיעה אותי ונותנת לי שלווה, ואני כבר לא חושבת כל היום על אביחי, אלא אני חושבת על העתיד, איך הדברים יסתדרו לבסוף בשבילי - אני אבריא ויגיע "אביר על סוס הלבן" שאני כבר מדמיינת איך הוא יראה, מן צירוף של תכונות שאני אוהבת בגבר, והוא יגיע, אני יודעת. וזה לא שאני שוכחת את אביחי, ממש לא, הוא נמצא במוח כל הזמן, אבל לא בצורה שגורמת לי כאב, אני כבר לא כואבת עליו. אני כבר לא סובלת. אני יודעת גם שהוא לא היה רוצה שאני אבכה עליו כל הזמן, הוא לא היה רוצה שאני אסבול. הוא סידר את הפרידה כדי שתהיה לי תקופת הסתגלות לפרידה מהחיים שלו. הוא סידר את זה שתהיה לי תקופה שבה לא נהיה ביחד, ואני אוכל להתרגל לחוסר נוכחות שלו. אמנם זאת היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, תקופה של סבל רב כי לא הבנתי למה הוא לא רוצה שנהיה ביחד, אבל עכשיו כשהתקופה הזאת עברה מזמן, אני מבינה. אני מבינה אותו וההבנה מרגיעה אותי. כי אני יודעת שהוא כן אהב אותי עד הסוף המר שלו, עובדה שהוא החזיק את התמונה שלי בארנק שלו, ונתן לאח שלו שישמור עליה ביום המוות שלו. וכך הזמן עובר ואוטוטו עוברת לה שנה ובל"ג בעומר אבעיר מדורה גדולה לזכר אביחי היקר. אולי אלך לים ואבעיר מדורה. לפני חודשיים עשיתי טקס קבורה לטבעת האירוסין שאביחי נתן לי בספטמבר שעבר - זה היה טקס שחרור נשמה שאמאני והוא נעשה בשתים עשרה בלילה שבו לא היה ירח בכלל. הלכתי עם חברה שאמאנית לחורשה בר"ג. היא בחרה עץ לקבור לידו את החפצים. היו לי טבעת אירוסין, חולצה של אביחי, מתנה מאביחי - מפתח עם חריטת השם "אביחי" שהוא הביא לי ממקסיקו, הספד שכתבתי על אביחי ותמונה של אבא שלי (שהחברה אמרה שהמוות של אבא שלי ושל אביחי קשורים זה בזה). חפרתי בור ליד העץ, שמתי קודם את החולצה, באמצע את הטבעת והמפתח. החברה נתנה לי מסמר חלוד שהביאה מהים ותקעתי אותו באמצע הטבעת והצמדתי הכל לאדמה. אחר כך קראתי את ההספד וביקשתי לשחרר את נשמת אביחי, ואמרתי שאני לא רוצה לסבול יותר, אני רוצה להמשיך לחיות. שמתי את ההספד וכיסיתי את הכל באדמה ואמרתי "אני משחררת אותך אביחי". זה היה מדהים. אחר כך החברה נתנה לי "כולא חלומות" אדום ותליתי אותו מעל המיטה. בדרך חזרה באוטו היה בגלגל"צ את השיר "ניצחתי איתך" של עמיר בן עיון והרגשתי שניצחתי את הכאב !!! ועוד הרגשתי שרק בזכותי ניצחתי את הכאב !!!! והרגשתי חזקה מתמיד !! וזהו. עכשיו את כל החלומות שלי הכולא חלומות תופס והוא יגשים אותם, אני יודעת. יצא לי ארוך אבל לא אכפת לי. באהבה רבה, ליאת
גם אני השבוע הרגשתי מלנכוליה בגלל שפסח מגיע, ונזכרתי שעוד מעט ושנה עברה מאז ההתאבדות (14.5) וזה לא יאמן. חשבתי גם שהפעם האחרונה שראיתי את אביחי היתה ב- 27.3 שנה שעברה, שזה עוד מעט. מעכשיו ספירת העומר (כמו שניר הגדיר) מתחילה. גם ההתאבדות של אביחי היתה בערב ל"ג בעומר, ואז זרקתי לאש המדורה את כל המכתבים שכתבתי לו ושלא נשלחו אליו, מכתבים קשים וכועסים על הפרידה הקשה שהוא נפרד ממני בכח. אוטוטו שנה עברה וכל דבר שקרה בשנה הזאת קרה בידיעה שאביחי היה חי בשנה הזו, אבל החל מה- 14.5 אני אדע שהוא כבר לא קיים בעולם. זאת הרגשה מוזרה ואוטוטו היא מגיעה. בכלל כל החגים השנה יוצאים באפריל - פסח, כל ימי הזיכרון למיניהם ויום העצמאות. רק ל"ג בעומר יוצא במאי. חברה שלי מתחתנת ב- 20 ביוני (זאת כבר תהיה החתונה הרביעית שלי השנה, ועל זה אני אומרת בציניות שהשנה אני משתתפת בסרט "4 חתונות ולוויה אחת"...) ואני מרגישה שהחיים השתנו לטובה. אני עדיין חולה במחלת הכליות - לוקחת סטרואידים, אבל כבר ירדתי למשקל המקורי שלי כמו לפני שההמחלה התחילה, ומעכשיו אין לי הרבה מים בגוף. יש בי רק תקווה שהשנה הקרובה תהיה מוצלחת בכל התחומים - זוגיות, עבודה, הצלחה. אני מרגישה יותר טוב עם עצמי ויותר חזקה. המחלה הזאת שינתה לי את כל הפרספקטיבה על החיים. אני מרגישה שיש בשביל מה לחיות !!! ויש בשביל מה לקום בבוקר ולחייך ולהגיד שיהיה לי יום טוב היום. וכך, למרות ההתאבדות של אביחי, אהוב ליבי, אני רוצה לחיות ולחיות הכי טוב שאפשר, ולמצוא בן זוג חדש ואהבה חדשה, מישהו שאוכל לבנות איתו זוגיות טובה יותר מהזוגיות שהיתה לי עם אביחי, כי אם להודות על האמת, הזוגיות עם אביחי, לא נועדה להצליח. הגעתי למסקנה שבכל מקרה הוא היה מתאבד, גם אם היינו מתתחתנים וגם אם היו נולדים לנו ילדים, הוא היה מתאבד בכל מקרה!!! ואת זה אני רוצה להגיד לכולם, שכולם ישמעו - ההתאבדות שלו לא היתה באשמתי, ולא יכולתי לעשות כלום כדי למנוע אותה !!! והידיעה הזאת מרגיעה אותי ונותנת לי שלווה, ואני כבר לא חושבת כל היום על אביחי, אלא אני חושבת על העתיד, איך הדברים יסתדרו לבסוף בשבילי - אני אבריא ויגיע "אביר על סוס הלבן" שאני כבר מדמיינת איך הוא יראה, מן צירוף של תכונות שאני אוהבת בגבר, והוא יגיע, אני יודעת. וזה לא שאני שוכחת את אביחי, ממש לא, הוא נמצא במוח כל הזמן, אבל לא בצורה שגורמת לי כאב, אני כבר לא כואבת עליו. אני כבר לא סובלת. אני יודעת גם שהוא לא היה רוצה שאני אבכה עליו כל הזמן, הוא לא היה רוצה שאני אסבול. הוא סידר את הפרידה כדי שתהיה לי תקופת הסתגלות לפרידה מהחיים שלו. הוא סידר את זה שתהיה לי תקופה שבה לא נהיה ביחד, ואני אוכל להתרגל לחוסר נוכחות שלו. אמנם זאת היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, תקופה של סבל רב כי לא הבנתי למה הוא לא רוצה שנהיה ביחד, אבל עכשיו כשהתקופה הזאת עברה מזמן, אני מבינה. אני מבינה אותו וההבנה מרגיעה אותי. כי אני יודעת שהוא כן אהב אותי עד הסוף המר שלו, עובדה שהוא החזיק את התמונה שלי בארנק שלו, ונתן לאח שלו שישמור עליה ביום המוות שלו. וכך הזמן עובר ואוטוטו עוברת לה שנה ובל"ג בעומר אבעיר מדורה גדולה לזכר אביחי היקר. אולי אלך לים ואבעיר מדורה. לפני חודשיים עשיתי טקס קבורה לטבעת האירוסין שאביחי נתן לי בספטמבר שעבר - זה היה טקס שחרור נשמה שאמאני והוא נעשה בשתים עשרה בלילה שבו לא היה ירח בכלל. הלכתי עם חברה שאמאנית לחורשה בר"ג. היא בחרה עץ לקבור לידו את החפצים. היו לי טבעת אירוסין, חולצה של אביחי, מתנה מאביחי - מפתח עם חריטת השם "אביחי" שהוא הביא לי ממקסיקו, הספד שכתבתי על אביחי ותמונה של אבא שלי (שהחברה אמרה שהמוות של אבא שלי ושל אביחי קשורים זה בזה). חפרתי בור ליד העץ, שמתי קודם את החולצה, באמצע את הטבעת והמפתח. החברה נתנה לי מסמר חלוד שהביאה מהים ותקעתי אותו באמצע הטבעת והצמדתי הכל לאדמה. אחר כך קראתי את ההספד וביקשתי לשחרר את נשמת אביחי, ואמרתי שאני לא רוצה לסבול יותר, אני רוצה להמשיך לחיות. שמתי את ההספד וכיסיתי את הכל באדמה ואמרתי "אני משחררת אותך אביחי". זה היה מדהים. אחר כך החברה נתנה לי "כולא חלומות" אדום ותליתי אותו מעל המיטה. בדרך חזרה באוטו היה בגלגל"צ את השיר "ניצחתי איתך" של עמיר בן עיון והרגשתי שניצחתי את הכאב !!! ועוד הרגשתי שרק בזכותי ניצחתי את הכאב !!!! והרגשתי חזקה מתמיד !! וזהו. עכשיו את כל החלומות שלי הכולא חלומות תופס והוא יגשים אותם, אני יודעת. יצא לי ארוך אבל לא אכפת לי. באהבה רבה, ליאת
