נמאס להתבחשש
New member
יש לי לילה רע.
(אין סיבה אמיתית לזה שההודעה הזו נכתבת. זה מכתב שאני רוצה או לא לשלוח לאימא שלי. ואין עט זמין. או עצבים לחפש דף. מחר, אעתיק את זה.) אימא, אימא שלי. אני כל כך מתגעגעת אליך. לא למשהו שהיה. דווקא למשהו שלא היה מעולם אבל הבליח לשנייה של חסד וזיכרון. אני מתגעגעת לרגע הזה שחיבקת אותי בסוף כיתה יב`. אני עמדתי על הבמה ודיברתי במיקרופון. זה היה כבר בסיום הטקס ובין התודות, הודתי ונפרדתי מהאם בית. ופתאום נשבר לי הקול. ירדתי משם במהירות ורצתי אלייך ובכיתי כי היה עצוב. היה לי עצוב בגלל התקופה שעברה ובגלל התקופה שתבוא. רצתי אלייך ובכיתי ואת חיבקת אותי. עטפת אותי. ליטפת לי את השיער ואת הפנים. ופתאום היינו שם לבד. בלי המנהלת שהתנכלה, בלי המחנכת שלא לחצתי לה את היד בהתרסה. בלי החברות שהיוו אז את כל עולמי. ככה, רק אני ואת. ואת חיבקת אותי. חיבוק כל כך אמיתי ועוטף. בלי המריבות שלנו שהפכו לתדירות. בלי השתיקות הארוכות והמעיקות. בלי הדיבורים על האכזבה והבושה. בלי האשמות ובלי כעסים. רק אנחנו. את אימא שלי שבגיל 15 הפסיקה להבין. שהפכה מדמות אהובה ומחנכת, למסרסת וקשה. מהאדם שרק רציתי לרצות ולשמח לסוהרת, למכשול שהפריד בין מה שהייתי למה שרציתי. ואז ברגע ההוא של החיבוק הארוך. זה היה הרגע הכי שלו ושלם בחיים שלי. רגע קצר, אולי שתי דקות. אולי פחות. הרבה דברים קרו מאז. את בטח חושבת שהויכוחים של פעם היו סוכריה מתוקה ונעימה לעומת הקרע וחוסר התקשורת וההבנה של היום. את כבר לא מכירה אותי. תקופה ארוכה שאחנו לא מדברות. יש רגעים קטנים כאלה שאני מרשה לך להכנס לעולם שלי. הוא מפחיד אותך, מגעיל אותך, נראה לך מרושע ומזוהם. את מתקיפה, ואני ממהרת לסגור את החרך הצר הזה. מגיפה את התריס בהלצה או מתרצת את הגירוש שלך ב``אני ממהרת`` או ב``אני כבר יודעת לחצות את הכביש לבד, אימא`` כן, אני כבר ילדה גדולה. חוצה כבישים ואת הארץ בניסיון נואש על גבול הפתטי למצוא מקום. נכון, אני כבר ילדה גדולה ובניתי לי חיים שאני לא בטוחה שהם שלי בכלל. אני הרי שייכת לבית. כל כך קשורה ומחוברת אליו בכל הנימים והעצבים והעור. אני מתכחשת. מכחישה, מנסה לחפות על החוסר הזה שלי. הבת של אימא בהמון המון קשרים שנרקמים, קמים ונופלים ובעיקר לא מספקים. כן, אני ילדה גדולה ועברתי המון. לפעמים אני חושבת שעברתי יותר ממך. אני יותר משכילה ממך, יותר חכמה, יותר צינית והרבה פחות תמימה. אבל בלילות האלה, שבהם הראש מעט מתפנה מכל הדאגות והמחשבות שאני מעמיסה עליו, אני מחבקת את הכרית או את הגבר התורן ומתגעגעת לחיבוק בסוף י``ב. כל כך מתגעגעת שאני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ. שהרסיסים שלו סותמים לי את העורקים וקנה הנשימה. אני לא מסוגלת, אני מתה. אני מתגעגעת אליך אימא. אל מה שלא היית מעולם אבל יצא ממך ברגע הקטן הזה במסיבת הסיום של כיתה י``ב. שתהיה לך שנה טובה מאוד אימא שלי אהובה ורחוקה.
(אין סיבה אמיתית לזה שההודעה הזו נכתבת. זה מכתב שאני רוצה או לא לשלוח לאימא שלי. ואין עט זמין. או עצבים לחפש דף. מחר, אעתיק את זה.) אימא, אימא שלי. אני כל כך מתגעגעת אליך. לא למשהו שהיה. דווקא למשהו שלא היה מעולם אבל הבליח לשנייה של חסד וזיכרון. אני מתגעגעת לרגע הזה שחיבקת אותי בסוף כיתה יב`. אני עמדתי על הבמה ודיברתי במיקרופון. זה היה כבר בסיום הטקס ובין התודות, הודתי ונפרדתי מהאם בית. ופתאום נשבר לי הקול. ירדתי משם במהירות ורצתי אלייך ובכיתי כי היה עצוב. היה לי עצוב בגלל התקופה שעברה ובגלל התקופה שתבוא. רצתי אלייך ובכיתי ואת חיבקת אותי. עטפת אותי. ליטפת לי את השיער ואת הפנים. ופתאום היינו שם לבד. בלי המנהלת שהתנכלה, בלי המחנכת שלא לחצתי לה את היד בהתרסה. בלי החברות שהיוו אז את כל עולמי. ככה, רק אני ואת. ואת חיבקת אותי. חיבוק כל כך אמיתי ועוטף. בלי המריבות שלנו שהפכו לתדירות. בלי השתיקות הארוכות והמעיקות. בלי הדיבורים על האכזבה והבושה. בלי האשמות ובלי כעסים. רק אנחנו. את אימא שלי שבגיל 15 הפסיקה להבין. שהפכה מדמות אהובה ומחנכת, למסרסת וקשה. מהאדם שרק רציתי לרצות ולשמח לסוהרת, למכשול שהפריד בין מה שהייתי למה שרציתי. ואז ברגע ההוא של החיבוק הארוך. זה היה הרגע הכי שלו ושלם בחיים שלי. רגע קצר, אולי שתי דקות. אולי פחות. הרבה דברים קרו מאז. את בטח חושבת שהויכוחים של פעם היו סוכריה מתוקה ונעימה לעומת הקרע וחוסר התקשורת וההבנה של היום. את כבר לא מכירה אותי. תקופה ארוכה שאחנו לא מדברות. יש רגעים קטנים כאלה שאני מרשה לך להכנס לעולם שלי. הוא מפחיד אותך, מגעיל אותך, נראה לך מרושע ומזוהם. את מתקיפה, ואני ממהרת לסגור את החרך הצר הזה. מגיפה את התריס בהלצה או מתרצת את הגירוש שלך ב``אני ממהרת`` או ב``אני כבר יודעת לחצות את הכביש לבד, אימא`` כן, אני כבר ילדה גדולה. חוצה כבישים ואת הארץ בניסיון נואש על גבול הפתטי למצוא מקום. נכון, אני כבר ילדה גדולה ובניתי לי חיים שאני לא בטוחה שהם שלי בכלל. אני הרי שייכת לבית. כל כך קשורה ומחוברת אליו בכל הנימים והעצבים והעור. אני מתכחשת. מכחישה, מנסה לחפות על החוסר הזה שלי. הבת של אימא בהמון המון קשרים שנרקמים, קמים ונופלים ובעיקר לא מספקים. כן, אני ילדה גדולה ועברתי המון. לפעמים אני חושבת שעברתי יותר ממך. אני יותר משכילה ממך, יותר חכמה, יותר צינית והרבה פחות תמימה. אבל בלילות האלה, שבהם הראש מעט מתפנה מכל הדאגות והמחשבות שאני מעמיסה עליו, אני מחבקת את הכרית או את הגבר התורן ומתגעגעת לחיבוק בסוף י``ב. כל כך מתגעגעת שאני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ. שהרסיסים שלו סותמים לי את העורקים וקנה הנשימה. אני לא מסוגלת, אני מתה. אני מתגעגעת אליך אימא. אל מה שלא היית מעולם אבל יצא ממך ברגע הקטן הזה במסיבת הסיום של כיתה י``ב. שתהיה לך שנה טובה מאוד אימא שלי אהובה ורחוקה.
