יש לי ילדה רגישה

[happy]

יש לי ילדה רגישה

סופר רגישה. ואני לא יודעת איפה לספר על זה. ואני לא יודעת איך להקל עליה. ליהי כלכך רגישה שאני ממש דומעת שאני רושמת את זה. תמיד ידעתי שהיא רגישה נפשית יותר מכל ילד בגילה. אבל מפסח הריקושטים התחילו לצוץ. היא לא רוצה ללכת לגן כי היא אומרת שמציקים לה

. לקח לי זמן להבין שזה לא שמשהוא מרביץ לה או מציק לה פיסית אלא מספיק שהיא מצירת ומשהוא לוקח לה את הטוש הוא הציק לה והיא כועסת ונעלבת ולא סולחת שבועות. וזה בסדר שהיא נעלבת כי זה באמת מעליב. או אם הם בגינה ובטעות משהוא דורך לה על העוגות חול שהיא בנתה היא הולכת לצד יושבת ובוכה בתוך עצמה ולא סולחת לאותה ילדה המון זמן. לקח זמן להבין את לידע את הגננות ושהן תתנה לה כלים לרדת מהעץ שהיא מטפסת עליו. אני יודעת שזה אופי. מכירה את זה מצויין מאחותי וגם בעלי כזה. אני ממש לא כזאת. ובגלל זה אף פעם לא הבנתי למה אחותי בוכה מכל שטות. החצי שלי יכול לא לדבר עם חבר שלו כי הוא אמר לו משהוא לא במקום.ליהי גם שומרת טינה היא לא סולחת ולא שוכחת. ואז אתמול אחהצ היא ואח שלה (שהוא ההפיך הגמור ממנה במחינת האופי) ראו דובני איכפת לי. וכל חבורת הדובונים העליבה את אחד הדובונים. ופתאום אני רואה את ליהי בוכה.ממש בוכה וליבי נשבר . כמה שהיא רגישה. חיבקתי אותה ושאלתי למה היא בוכה. והיא ענתה לי כי כולם העליבו (אולי היא אמרה הציקו) לדובי X. והוא כלכך עצוב. ניסיתי להסביר שזה סרט ושתראה איך הוא סולח לחברים אחרי כמה זמן. אבל זה שהיא בכתה מהסרט כלכך נגע בי וכלכך חידד לי עד כמה נפשה רגישה ועד כמה בקלות הילדים בגן יכולים לרמוס אותה. אין לי מושג מה אני רוצה ממכן פשוט זה יושב לי על הלב.

 

[טאניוש]

יש לי אחד כזה בבית

כבר התחלתי לחפש גנים פולניים, נשבעת לך

. כן, גם אני רגישה, ומבט אחד יכול לקלקל לי מצב רוח לימים שלמים, אבל אפילו במושגים שלי - הוא רגיש יותר מדי. לבכות הוא כבר מתבייש, אז הוא עושה פרצוף נעלב ועצוב ומתיישב לו בצד. חסר רק לכבות את האור להשלמת התמונה הפולניה הקלאסית. לאון בקבוצה של מיומנויות חברתיות, אז בפעם האחרונה הפסיכולוגית נדהמה ממנו, מרמת הרגישות שלו ויכולת לנתח את הרגשות שלו (אמר שהגננת לא אוהבת אותו והסביר מצויין למה הוא מרגיש ככה

), אמרה שזה שהוא נבון ידענו גם קודם - אבל הוא גם "מחונן" רגשית. ואני כל הזמן חושבת - איך הם יחיו, הילדים האלה? איך אפשר לקחת הכל כל כך קשה? אין להם שום מסננים...

 

[happy]

כשתמצאי גם פולני תגידי לי

אני רושמת את הגדולה שלי ואת אבא שלה

 

[קיטי08]

הי הפי

כן, זה לא פשוט לגלות את הרגישיות של הילדים ולהרגיש את חוסר האונים שלנו. לעמוד ולראות אותם עושים את צעדהם בעולם (שניתן לקרוא לו ג'ונגל לפעמים). עמרי שלי מאוד רגיש ואחת הנקודות שקשות עבורו היא הבקורתיות העצמית, הוא ממש היה מגיע למצבים קיצוניים של בכי כשהיה מאוכזב מעצמו או חשב שהוא מאכזב. מה שעזר איתו לעיתים, היה ההשתתפות שלנו בסיפור, אנחנו היינו מספרים לו סיפורים על פאשלות ופאדיחות וצחקנו על זה. עם הזמן הוא הפנים קצת, עד שיום אחד זה התחיל להתגלגל אלי בחזרה: אמא, פישלת (וחיוך מרוח לו מקצה אל קצה) ואני למדתי להסכים (כן מעניין מאיפה הוא לקח את הקטע הזה של קושי עם ביקורת).זה הפך קצת למשחק ואני מרגישה שזה עזר לו קצת להגמיש את עמדותיו, אם כי תמיד הוא יהיה מהרגישים. אין דרך לדלג על כאבי גדילה. יום טוב.

 

[happy]

אני כל הזמן מספרת לה מה עבר עלי בעבודה

ואיך משהוא העליב אותי ומאוד נעלבתי אבל אחרי כמה רגעים נשמתי עמוק וסלחתי לו והמשכתי להיות חברה שלו. היא גם שומעת בבוקר את הצרחות של הלקוחות עלי בטלפון. והיא בשוק איך אני לא נעלבת מזה. מקווה שמשהוא יחלחל אצלה.

 

[קיטי08]

אם כבר אנחנו עוסקים בפסיכולוגיה

אז לפעמים הדרך היא הפוכה, יענו פרדוקסלית.. ספרי לה איך נפגעת וכמה היית עצובה ובכית ולא נעים לך וכולם ראו אותך...ותני לה לנחם אותך ולהציע הצעות...ולהזדהות עם "אמא הגדולה" שלה זה מאוד איני היום, בשפה החדשה זה נקרא העצמה. לא מאמינה בזה כפסיכולוגית אבל מאמינה בזה בחינוך. בקיצור בהצלחה, ליעץ קל, להתמודד עם הכאב שלהם, זה כבר סיפור אחר

 

[עדיקים]

כל-כך מבינה כי אני כזו

בוכה מכל דבר, נפגעת. אמנם אני לא נוטרת טינה ודי מהר דואגת לשכוח ולסלוח אבל - אני בוכה מכל דבר. סף הרגישות שלי הוא 0. אין לי הרבה תובנות בנושא להגיד לך כי אני לא ממש מנסה לשנות את זה אצלי ואולי אם הייתי מנסה גם הייתי מצליחה.

 

[happy]

ואיך התמודדת בתור ילדה../images/Emo35.gif

לא היה לך קשה מאוד

אני מסכימה עם מה שרשמו לי שליהי שומרת טינה כי העוצמות שהיא נעלבת הם ענקיות. אבל אני חייבת לדעת איך התמודדת עם זה בתור ילדה?

 

[עדיקים]

גם בתור בוגרת ../images/Emo4.gif

קשה לי גם היום לצערי. אני מאוד פגיעה גם לי וגם לסובבים אותי. אם אני רק חושבת שפגעתי במישהו אני ממש לא ישנה וחשוב לי להשלים עוד באותו יום במיוחד עם האנשים שממש ממש קרובים אלי. בקיצור לצערי אין לי בשורות טובות בשבילך - לא טיפלתי בזה אף פעם וזה משהו שבאמת מאוד מאוד מציק לי.

 

[sarity33]

ההודעה שלך שברה את ליבי (פעם שניה)

פעם על הילדה שלך ופעם על הילדה שלי. פעמים רבות קראתי הודעות שלך על התינוקות "הקשים" שהם היו (רגע, בעצם למה במרכאות???

) והמשיכו להיות ילדים מאוד מאוד רגישים. ההודעה שלך נגעה בי מאוד דווקא בימים אלה כי ההתמודדות שלי עם הרגישות הזו היא בגלים - יש ימים טובים ופחות טובים (בדרך כלל האחרונים רבים יותר). אחת הבעיות שלי בהורות שלי לטליה זו העבודה שמבחינתי להיות אמא טובה זה שהילדה שלי תראה ותתנהג כמו ילדה מאושרת (וסליחה שאני אומרת אבל אני חושבת שיש לה סיבות אובייקטיביות טובות אבל ברמה הסובייקטיבית שלה זה לא כך). אני עושה המון כדי שזה יקרה ולא פעם זה מסתיים בבכי, בהמנעות וכד' ואותי זה שובר שובר שובר! מכירה בדיוק את הסימפטומים האלה של ילדה שמעדיפה לחזור הבייתה או לעמוד לידי ולצפות כששאר הילדים מתרוצצים (זוכרת הערה שלך בעניין באחת ההודעות שלך) מכירה את זה שרק אמרו לה משהו והיא מפרשת את זה כצעקה ורק נגעו בה והיא מפרשת את זה ש"הרביצו לה". ודווקא מהמקום המבין הזה אין לי עצות. אני בעיצומו של תהליך וכנראה שגם אם תדברי איתי עוד 10 שנים אהיה בדיוק "באותו עיצומו של אותו תהליך" אני יודעת שטליה היא הפרוייקט שלי. ובכל זאת איזו זוית ראיה מעודדת. לטעמי, העובדה שאת שונה ממנה מאוד תעזור. אני רואה את בעלי שהוא ההפך ממנה וממני על היכולת שלו לגלות אמפטיה גדולה יותר לרגישות ולתסכולים שלה. מכיוון שטליה היא סוג של העתק שלי עד שלא אתמודד עם רגישות היתר שלי לא אוכל להכיל עד הסוף את כל מה שעובר עליה בינתיים אני עובדת במישורים אחרים. טכניים יותר - מנסה למצוא כלים ופתרונות שיתנו לה תשובה אבל לא בטוחה שאני תמיד נמצאת שם בשבילה להכיל את הקושי. לא בטוחה שאני מסבירה את עצמי היטב. בקיצור, ההודעה שלך הוציאה סוף סוף את הגוש הזה שמסתובב לי כבר כמה ימים (בעצם חודשים ושנים) החוצה. ועוד כמה הערות - בדיוק אתמול אמרתי לבעלי שאני לא יודעת איך להתמודד עם העובדה שאני אמא לילדה קצת שונה. שיש נשים עם אופי חזקות שהולכות נגד הזרם (הכוונה לכך שטליה בגלל כל האתגרים שהיא מציבה שמה אותי הרבה פעמים בכל מני מקומות וסיטואציות באור הזרקורים – ממש לא המקום הטבעי בשבילי) שיקחו את זה למקומות טובים ואני לא בטוחה שאני אצליח (אבל אני ממש לא מתכוונת לותר). אני מודה שאולי אנחנו עושים עוול שני אבל אנחנו קצת הטלנו תפקיד על יעל (ילדה אמיצה, אופטימית, פייטרית, מתמודדת - כן גם בגיל 10 חודשים אפשר לראות את זה) שתהיה איזשהו מורה דרך אחר לטליה שתתן לה אומץ להתנסות יותר. אנו כבר רואים את ראשית הדינמיקה הזו. לסיכום, אני חושבת שמה שכנראה צריך לעשות במקביל זה מחד, לקבל את זה (החלק שאני מאוד מתקשה בו, ומאידך, לתת כל הזמן כלים לראות דברים אחרת שזה כנראה יקרה בגיל מבוגר יותר. כתבתי המון ולא ממש הועלתי ובכל זאת היה לי מאוד קשה להתעלם מן ההודעה שלך.

 

[happy]

לא התכווני לשבור את ליבך

זה כלכך כואב לראות אותם נעלבים ונפגעים. אני בטוחה שאת אמא נהדרת לטליה. ושמחה שלפחות משהוא הוציא לך את הגוש שהצטבר החוצה.

 

[זברה כתומה 19]

../images/Emo24.gif - עד שסוףסוף נצליח לדבר (-:

 

[פלגיה]

רגיש זה טוב ../images/Emo13.gif

זה הדבר הראשון שאת צריכה לשנן לעצמך. רגישות זה דבר טוב באופן בסיסי, גם אם עכשיו זה עושה לך ולה את החיים קשים. אני אומרת את זה בתור אחת שהיתה ילדה סופר רגישה. כזאת שהיו לה "ברזים במקום עיניים" כדברי המורה בכיתה א' (דווקא מורה טובה. ראית איך אני לא שוכחת לה את המשפט?). הרגישות של ליהי היא מהסוג הטוב, כי הדגמת בסיפור האחרון שכואב לה גם בשביל דוב בסרט מצוייר. זה לא רק בשביל עצמה, והיא מפתחת אמפתיה. זה מצויין. מה שמאוד חשוב מבחינתך זה לבנות מחיצה רגשית בינך לבין ליהי. זה נשמע נורא, אבל אין ברירה אחרת. עם כל האמפתיה לכאבים וההתמודדויות שלה - הם שלה. היא עצובה, היא נעלבת, היא כואבת. את צריכה לייצר את המחיצה הזאת כדי שתוכלי לסייע לה ולא תישאבי לתוך הסערות שלה. עכשיו, אחרי שלמדת פחות להתרגש, תוכלי לעזור. מה שיכול לעזור זה א. שיקוף של הרגשות שלה (כלומר כשהיא מספרת סיפור לחזור עליו במילים שלך ולהוסיף מילים לרגשות שלה: נעלבת, כעסת, היית עצובה וכו') ב. משחקי סימולציה שבהם את והיא משחקות תפקידים. פעם היא ליהי ואת החברה, ופעם את ליהי והיא החברה, כדי לאפשר לה להיכנס לנעליים של הזולת, וגם לתרגל דרכי תגובה שונות. ואחרי כל זה - חלק מהרגישות תישאר עד שהיא תתבגר, וגם אחר כך. כמו שאמרת - עניין של אופי.

 

[happy]

אני יודעת שאני חייבת לעשות חוצץ

בין הרגשות של ליהי לביני. שאסור לי להתרגש כלכך שהיא בוכה או נעלבת גם מתוכנית TV. אני כל הזמן משחקת איתה בסימולציות כי אני מנסה לעזור לה לא לשמור טינה. כי זאת הבעיה שלה. זה שהיא מאוד נעלבת היא נעלבת וזאת זכותה ואני מקווה שהיא תלמד לקחת דברים פחות ללב בהמשך חייה. אבל לשמור טינה לכל ילד בגן שרק נשף לעברה זאת כבר בעיה שקשה לחיות איתה. אני גם מספרת לה על מה עובר עלי בעבודה ואם במקרה חברה פגעה בה והיא נעלבה אך הצליחה לעבור הלאה אני משבחת אותה. ומשהוא לגבי ה

של טל. חיבת להגיד שמאז שהוא עבר טיפול לתולעים הוא ממש מצליח להתאפק יפה עם ה

והוא מיום שישי לא פספס שום קקי. ואפילו עשה בקלילות היום בבוקר בבית. נראה האם זאת התחלה של חירבון לא בתחתונים

 

[נייטי]

הפי'לה אין לי מה לתרום לך

להיפך, את תרמת לי בזה שעזרת לי לנסח בראש שאלה שכבר המון זמן מציקה לי ואני אפילו לא ידעתי איך להסביר את עצמי. תכף אנצל"ש את השירשור שלך לצורך העניין. משהיא כתבה כאן בתגובות (קיטי נדמה לי?) שאחת הדרכים היא לתת דוגמאות על עצמך ואני מרגישה שזאת תשובה נורא נכונה. אני כותבת מרגישה, כי אני לא יודעת, כי אין לי ניסיון וכי זה מן תחושת בטן, שכילדה בסופו של דבר הפנמתי המון דברים מהסתכלות על נסיונות של אחרים ושזה חלק מהתהליך שכל אחד עובר בהתבגרות שלו, חלק מפנימים בגיל צעיר יותר וחלק בגיל מאוחר יותר. אני משערת שזה צריך לבוא המון ברמת ה"תשמעי קטע שהיה לי היום בעבודה" ואז לקחת מן סיטואציה שדומה קצת במרכיבים שלה לסיפור של ליהי עם הפתרונות הבוגרים שלך או של חברה שלך או וואט אבר. נראה לי שהבעיה היא לא רק בחוסר הנכונות של ליהי לסלוח אלא גם בעוצמות שהיא חווה את הדברים. אולי כשאת נותנת לה דוגמאות על עצמך/חברות וכו', את יכולה לתת לה הסתכלות על חוויה פחות עוצמתית של דברים ולנסות להקנות לה ויסות נכון לרגשות. אני עושה את זה עם תומר כרגע בהקשרים אחרים, למשל, בארוחת ערב אנחנו משתדלים שכל אחד יספר משהו מהיום שלו כדי שלשתף ולספר יהיה חלק מהשיגרה. להעביר את המסר שהוא לא "נדרש" לשתף אלא שזה חלק מהחיים שלנו כמשפחה ושגם אנחנו עושים את זה. כרגע הרבה פעמים אחרי שאני מספרת אנקדוטה מהיום שלי והאיש מספר מהיום שלו ושואלים את תומר מה עשית היום בגן אז התשובה היא: פלוצים

אבל בכל זאת יש בהחלט ימים שהוא משתף, לאו דווקא בסיטואציה שבה כולנו שיתפנו אלא לפעמים אחרי, פתאום בלי קשר לכלום הוא זורק איזה משפט על היום שלו ולכן אני מניחה שמשהו בכל זאת נרשם בתודעה שלו והוא מפנים כלים והתנהלות. ותכף מנצל"שת אותך. מקווה שזה בסדר. אם יפריע לך מיד אנתק בשירשורים.

 

[רינת200]

לא מבינה בזה אבל מגיבה

זה נורא קשה כשקשה לילדים שלנו, וזה כל כך מתסכל כי לא ברור איך אפשר לעזור ולפתור את הבעיה, אבל אי אפשר באמת לפתור הכל... את מה שאת כותבת הייתי מחלקת לשניים, הרגישות והאמפתיה לאחרים, נראית לי תכונה נהדרת, להבין שלמישהו אחר עצוב כי מתנהגים אליו בצורה מסוימת זו בגרות אמיתית. ומצד שני הלישמור טינה ולא לסלוח זו לדעתי תכונה פחות טובה. אם החברה שלי אני מדברת על החלק שלהם, כלומר מישהו אחר בחר להתנהג לא נחמד, עכשיו הם יכולים לבחור כמה לכעוס, ולהבין שכשהם כועסים לאורך זמן, להם פחות כיף, כי הילד האחר ממשיך לשחק והם אלו שיובים בצד ועצובים. ההצלחה שלי עם הגישה הזו היא חצי חצי הגדולה שלי הפנימה ומאוד עובדת על עצמה לכעוס פחות ולשכוח, הבן שלי יכול להרוס לעצמו כל דבר כיפי בגלל שטות שלא הלכה כמו שהוא תכנן. בגדול אני אוהבת אנשים רגישים אני חושבת שהרבה פעמים הם יותר מעניינים

 

[רינת200]

שלחתי עם שגעים-סליחה

 

[זושיה]

פשוט רגיש מדי

(היה פעם שיר כזה, נכון?) בתוספת לכל הדברים החכמים שכתבו לך כאן, אני חושבת שאולי גם טיפול רגשי יוכל לעזור לליהי, עכשיו או בעתיד. בגדול, ולצורך העניין לא מאוד משנה באיזו שיטה מטפלים (יש תרפיה במשחק, בסיפור, באמנות, במוזיקה - חשוב למצוא את הסוג שמתאים לילדה ואת המטפל/ת הטוב/ה), זה טיפול שנותן לילד מקום בטוח לפרוק עומסים רגשיים שביומיום הוא לא תמיד רוצה או יכול לחלוק, אפילו לא עם ההורים, ואולי גם קצת כלים. אין כאן עניין של "לשנות" את הילד - גם אני הייתי (ועדיין) עם קצות עצבים חשופים - אלא לתת לו אפשרות לבטא את עצמו בצורה קצת שונה ולהקל עליו קצת בהתמודדות עם העולם. סתם לדוגמא, כשאני חושבת על זה - אני, בגיל מבוגר הרבה יותר, עשיתי לעצמי טיפול רגשי בציור.

 

[זברה כתומה 19]

פרפקציוניזם חברתי

אצלינו, חלק מהתופעות שאת מתארת גם הופיעו, וקוטלגו כחלק מהפרפקציוניזם של הילד. ולכן, גם הטיפול היה חלק מהטיפול הכולל שהוא עבר בגן/בבית ו שנועד לתת לו הרגשה טובה עם דברים לא מושלמים - מעבודות יצירה ועד מפגשים חברתיים. זו דרך אחרת להסתכל על הבעיה, והיא נותנת כיוונים אחרים לפתרון. לנו מאד עזר ++++, ובכל מקרה ממליצה להעזר בגננת.

 

[שלומית76]

הפי אהובתי

אם יש משהו שאני אוהבת באנשים ובילדים בפרט זה רגישות. אני חושבת שזו מתנה גדולה להיות רגיש. אבל כמובן שהרגישות צריכה להיות ברמה כזו שלא פוגעת בך. ולכן בהחלט צריך לעזור לבונבונת שלך ללמוד איך לווסת את הרגישות, לצמצם את הצד המזיק ולחזק את הצד החיובי שבעניין. משחקי תפקידים, ספרי ילדים בנושא, שיחות משפחתיות והרבה אורך רוח יכולים לעזור. וכמובן שאפשר גם לגשת לאיש מקצוע שינחה אתכם איך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. מאחלת לך שתצליחי לעזור לה ללמוד להפוך את הרגישות שלה למשהו שמקדם אותה בחיים.