יעל יקרה
אציין ש 3 שבועות נעדרתי מן האינטרנט ובשובי לא יכולתי להשתלט על כמות החומר כך שכל מה שאגיד אינו קשור למה שאנשים אמרו כאן ב 3 השבועות האחרונים כי איני יודעת מה אמרו ( בקושי הספקתי לקרוא ) . ההתייחסות שלי תהיה אך ורק לדברים שלך, ולפילוסופיה הכללית שעולה מהם. בהפשטה גסה מאד ניתן לחלק את הגישות לחיים ל 2 קטיגוריות ( הפשטה גסה מאד זכרו, רק לצורך העניין הזה, ברור שיש גוונים אבל אני מפשטת בכדי להקל על ההודעה ) : 'מטפלים' פסיכולוגים, קבוצות תמיכה למיניהן וכל מה שגורם לך לעבד את הטראומות של העבר. מנגד קיימות עשרות תוכניות שמבטן אל העתיד. כמובן שבחיים האבחנה אינה ככ חמורה אבל זה בגדול. נסיון החיים שלי לימד אותי שלעיתים מי שמציע לך אוזן קשבת וכרית לבכות עליה, או תמיכה, לעיתים במקום מסוים ובלתי מודע הוא נוטל ממך את הכוח שלך וכן נוטל ממך יכולות להתמודד. אני מדברת ממקום של מישהי שעברה טראומות קשות מאד בחייה, קשות מאד, ואני לא מקלה ראש. עברתי הרבה מאד בחיים, הרבה מאד... אין אמת מוחלטת. ישנם שלבים בחיים ואנשים עוברים משלב לשלב, כאשר בשלב מסוים נכון להם להתמקד בעבר ובשלב אחר בעתיד ואין סתירה, לעיתים ישנה דרך לשלב את זה וכל אחד ומה שמתאים לו. אך יחד עם זאת מה שאני מצאתי לאור נסיון חיי ( והוא קשה, רע, ומר, הוא לא סמפטי כלל, אני לא מדברת ממקום של מפונקת שהיו לה חיים נעימים אלא ממקומות קשים מאד ) שלעיתים דווקא התמקדות בשאיפות לעתיד, במטרות, בחזון לעתיד, ביצירה, בעשייה, בהתקדמות, מאפשר כל כך הרבה כוח, שהכוח הזה מקרין גם על טראומות העבר. אנחנו חיים בעידן פסיכולוגי והאג'נדה הפסיכולוגית אומרת 'קודם טפל בטראומות העבר, אחר כך נדבר על תוכניות לעתיד'. ואני אומרת שתוכניות לעתיד מטפלות בטראומות העבר, כמו שאסית אמרה, שחתירה להצלחה בחיים עבורה הייתה נקמה בהיטלר. יעל, קודם אני רוצה להודות לך אישית כי את הענקת לי מתנה נפלאה ( לא רק לי אישית ) : אני חושבת שכל מיני פסיכולוגים, מטפלים וקבוצות תמיכה למיניהן שמתנהלים על ידי אנשים נפלאים עם כוונות טהורות, לעיתים עושים נזק, בעצם הנצחת המצב. ולעיתים מי שאומר לך 'קום, נער את המכנסיים מהאבק של הנפילה על הקרקע וטפס על ההר' זה בעצם מי שמשדר לך 'אני יודע שאתה יכול'. מי שאומר לך 'יאללה קום לך עלה טפס' וכו' בעצם מעניק לך כרדיט ואם יש לך כרדיט זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה. מי שאומר לך 'הי אני אתך אני מקשיב אני כאן' לפעמים גורם לך להרגיש שאתה לא כאן בשביל עצמך כי יש לך מישהו אחר..... אני חושבת שאג'נדת המטפלים וקבוצות התמיכה מעניקה המון. אבל גם לוקחת את האמונה של אדם לשנות בעצמו. אני חושבת שזה נפלא יעל שמצאת דרך לשינוי בחייך ואת בוחרת לחלק את המתנה הזאת עם אנשים אחרים. אני סבורה שלאמר לאדם אחר: אני לא אעזור לך אלא יש לי טכניקה לאפשר לך לעזור לעצמך, זאת המתנה הכי גדולה, הרבה יותר מכל אג'נדת המטפלים שלעיתים מנציחים את מצבו הקטן של האדם. אני חושבת שהענקת כלים לאדם.... זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לו. יחד עם זאת, הוצאת קיטור ורחמים עצמיים זה לעיתים חלק מן העשייה. לעיתים מתרחש בחיינו אירוע כל כך מגעיל, פגיעות כל כך חמורות מאנשים שעצם הדיבור והכתיבה על הפגיעה, גם ללא ניסוח מזוייף של סיום אופטימי, רק עצם הדיבור משחרר את כל הרעלים והג'יף מהגוף והנפש. חוויות טראומטיות מרעילות אותנו. הדיבור עליהן עוזר ברמה של עשייה ואינו רק 'קיטור' או 'הוצאת קיטור' אלא יש בו כדי לשחרר את הגוף שלנו ( והנפש שלנו! ) מרעלים ולאפשר לנו להמשיך הלאה.... בעצם הדיבור ישנה עשיה, אפילו שלכאורה הוא רק דיבור. יחד עם זאת אני חסידה של עשייה. לעיתים עשייה לכיוון העתיד..... אני אתאר את זה ככה. היום אנו בעיקר בעקבות האינטרנט חיים בעידן של קבוצות תמיכה שזה נפלא כשלעצמו. יש 'נפגעי X' ו'נפגעי Y' וכו'.... וזה מבורך כשלעצמו כי זה מאפשר לאנשים לדבר על דברים שהם שתקו עליהם והדחיקו אותם. יחד עם זאת.... לעיתים 'נפגע משהו' משתלט על הזהות של האדם. אני פעם השתתפתי בקבוצה כזאת וההגדרה שלה כמעט השתלטה עלי... וישנה אמירה שמסתובבת חזק בין פסיכולוגים ובין קבוצות תמיכה שאם לא תדבר על זה "זאת הדחקה וזה יבוא בדלת האחורית" – וזאת אמת בעירבון מוגבל לפחות כפי שאני מצאתי. אני מצאתי שכאשר פני לעתיד ולעשייה, ואני לא מגדירה את עצמי רק באמצעות הטראומה אלא באמצעות הכישורים והשאיפות שלי ;אדם בוחר להגדיר את עצמו, יכולתי להגדיר את עצמי כנפגעת X, ו Y ועברתי כל כך הרבה טראומות בחיים שיכולתי להגדיר את עצמי לפיהן: כיום אני בוחרת להגדיר את עצמי כעיתונאית ועורכת דין בשלבי התהוות, כמחברת של 50 ספרים ( משימה שאשלים בגיל 70 בערך ) . השאיפה שלי היא להיות אשת עט וספר, אינטלקטואלית ופובליציסטית מוכרת וידועה שדיעותיה נשמעות: לפרסם ספרים רבים, להיות עורכת דין מוכרת ומעולה, וכן להיות עיתונאית מעולה. השאיפה שלי היא להתפרסם ככותבת וכהוגת דיעות. ועם כל יום שעובר אני עושה משהו בדרך לשם. מה שאני מנסה לאמר הוא שלמרות שעברתי ה-מון טראומות בחיי, דווקא בנטישת העיסוק בטראומות ובפנים לעבר ההתקדמות בחיים, משהו שלדעת הרבה פסיכולוגים הוא "הדחקה פסולה שתגרום להתפרצות של הטראומות ביום מן הימים", אני מקבלת כוח , כוח שמקרין גם אחורה, לעבר שלי שהוא לא סמפטי בלשון המעטה. אבל יחד עם זאת ישנם אנשים רבים שעשו קריירות מצליחות ומגיעים לשלב שדי להם והם רוצים להיות אמיתיים והם יודעים שהטראומה היא חלק מחייהם והם רוצים לפנות אליה ולעבד אותה. כלומר אין אמת מוחלטת, בעידן המידע עשרות 'אמיתות' לגבי החיים מתרוצצות באינטרנט ועל מדפי הספרים, והשאלה היא איזה 'אמת' כל אחד יבחר לאמץ לו בכל שלב, לא משום שהיא הנכונה, אלא משום שהאמת היחידה היא שהאדם, כל אדם לחוד יודע איזה אמת לאמץ לעצמו בכל שלב, ולעיתים משהו שכתוב בספר או בפורום מסוים הוא שיקוף של המחשבות שלו ושל מה שנכון לו באותו זמן, והוא מאמץ את הספר/ פורום לא מפני שהספר /פורום נכון ו"מייצג אמת מוחלטה" אלא משום שבספר ישנו ניסוח בהיר יותר של הלכי רוח פנימיים שלו ושל מה שמתאים לו באותו שלב, והאמת היחידה היא לדעתי שאדם ראשי לבחור את ה'אמת' שלו בכל שלב וליטוש אותה לטובת אמת אחרת בשלב הבא. ואת יעל, הקמת כאן פורום עם אג'נדה של ללכת קדימה, ולדעתי זה נפלא, ואני איתך לפחות בשלב זה, מה גם שכתבת על טראומה קשה שעברת, ועל התקדמות למקום של שינוי מתוך מקום של טראומה קשה....... ואני חושבת שאם את מקדישה מזמנך לחלק את זה איתנו זאת מתנה נפלאה. אני חסידה גדולה של כל טכניקה שמעצימה.... ישנן טכניקות שיפור חיים ששומרות את הכוח אצל ה'משפר' ואחרות מעבירות את הכוח ל'משופר'.... אני מכירה המון שיטות שמנציחות של החולשה של האנשים שהם נועדו להם, ויש כאן החלשה פסולה של הזולת... לאף אחד אין את הזכות ליטול מהזולת את כוחו במניפולציות... אני מכירה בחור שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ולאחר מכן שרצה לפנות ללימודים אקדמים אמרו לו שם כי "לא כדאי לו פשוט משום שזה יגרום לו לנפילה" – שטויות במיץ עגבניות, זהו סוג ה"עזרה" שהכי שנוא עלי, "עזרה" שנוטלת מן הזולת את הכוח...משאירה אותו חסר אונים ואומלל וחדל אישים ומשאירה את כל הכוח אצל ה"מטפל".... ובכן יעל אני חושבת שהרעיון שלך מבורך....
