יש לי הצעה
אני רוצה להציע כאן הצעה שמקווה שתערב לאוזניכם. רציתי להפריד בין שני דברים: 1. המאבק וה``דו קיום/איום`` בין ישראל לעם הפלסטיני. מאבק שהוא עקוב מדם. 2. היחס בין מדינת ישראל לתושביה הערבים. בראש ובראשונה ברצוני להבהיר דבר חשוב. אין זאת אומרת שאני מפריד הפרדה מנטלית ולאומית בין הפלסטינים החיים בישראל לבין הפלסטינים החיים מעבר לקו הירוק, אך אני חושב שיש מקום להפריד בין הצרכים של שני חלקי העם הפלסטיני. לגבי הסעיף הראשון, יש לפתור את הבעיה במשא ומתן, תוך הכרת כל צד בזכותו ובצרכיו של הצד השני. לאמור, על הפלסטינים (ואני דווקא מתחיל בהם כי לא רוצה שייווצר שום רושם שאני עומד לצדם בלבד) להכיר בזכות קיומה ובצרכיה הבסיסיים והבטחוניים של ישראל. כמו כן עליהם להבין שצריכים לוותר במקומות מסויימים, שהויתור בהם לא יפגע בזכויותיהם ובצרכיהים. מצד שני, על ישראל להפנים ולהבין את צרכיו של העם הערבי הפלסטיני, כמו כן להפנים שלעם הפלסטיני זכות שווה (לא מבחינת שטח האדמה, אלא עצם הזכות עצמה) לחיות כאן בכבוד על אדמתו שהוא חיי עליה. כמו שהפלסטינים צריכים להבין שעליהם לוותר על דברים, גם על ישראל לוותר מצדה. לגבי הסעיף השני. יש צורך בסיסי שתתקיים הבנה בין ישראל לבין תושביה הערבים, על כבוד הדדי ועל מימוש זכויות וחובות של שני הצדיים כלפי הצד השני. לאמור, על הערבים (ושוב אני מתחיל בנו) להבין שעלינים למלא חובות מסויימות שלא מולאו עד היום, כרי, סוג של שירות לאומי או שירות כל שהו ששני הצדדים שיסוכם ביניהם, וזאת במקביל לדרישה של הערבים לזכויות מלאות. על מדינת ישראל להודות שהערבים הגרים בתחום שליטתה סבלו במשך 53 שנה מהתעלמות מצרכיהים האלמנטריים, ועליה לתקן את המעוות, ולהבין שהרוב יכול לגרום למעוט הרגשה שהוא חיי במדינתו ולא במקום זר לו. אני חושב שאם נדע להפריד בין הדברים, ומצד שני שכל צד ישמור על הערכים השייכים לו, נגיע לאט לאט, אבל בבטחה לחוף מבטחים. כל עוד וכל צד מתבצר בעמדתו, יהיה בלתי אפשרי להשיט את ספינת השלום לעבר נמל החיים. זו לא פילוסופיה זו השקפה, שאני בטוח שאם תעשה בצורה נכונה, ל``ארבעת הצדדים`` הנוגעים בדבר יהיו חיים טובים ומאושרים. ושאף אחד לא ידבר איתי על פיגועים ועל מתנחלים ועל חיילים שיורים ומחסלים. אם נמשיך לדבר כך, בחיים לא נגיע לשלום. חשוב לי להבהיר, שאני, לרגע אחד, צופה מהצד ומנסה להיות עד כמה שניתן נטרלי. כי באמת אני רוצה שלום. סליחה שהלאתי אותכם בכתיבה ארוכה אך כל מילה שאמרתי יצא מעומק לבי. אם נוכל לעבור את שלב ההכרה הזה, רק אז נוכל להמשיך הלאה, כי כל ההסכמים שנעשו עד היום דיברו על מטרים וקילומטרים ולא על צרכיו של האדם ועל בניית אמון. ברגע בניית אמון מתאים, יקל על כל צד לוותר וגם לקבל. אליאס
אני רוצה להציע כאן הצעה שמקווה שתערב לאוזניכם. רציתי להפריד בין שני דברים: 1. המאבק וה``דו קיום/איום`` בין ישראל לעם הפלסטיני. מאבק שהוא עקוב מדם. 2. היחס בין מדינת ישראל לתושביה הערבים. בראש ובראשונה ברצוני להבהיר דבר חשוב. אין זאת אומרת שאני מפריד הפרדה מנטלית ולאומית בין הפלסטינים החיים בישראל לבין הפלסטינים החיים מעבר לקו הירוק, אך אני חושב שיש מקום להפריד בין הצרכים של שני חלקי העם הפלסטיני. לגבי הסעיף הראשון, יש לפתור את הבעיה במשא ומתן, תוך הכרת כל צד בזכותו ובצרכיו של הצד השני. לאמור, על הפלסטינים (ואני דווקא מתחיל בהם כי לא רוצה שייווצר שום רושם שאני עומד לצדם בלבד) להכיר בזכות קיומה ובצרכיה הבסיסיים והבטחוניים של ישראל. כמו כן עליהם להבין שצריכים לוותר במקומות מסויימים, שהויתור בהם לא יפגע בזכויותיהם ובצרכיהים. מצד שני, על ישראל להפנים ולהבין את צרכיו של העם הערבי הפלסטיני, כמו כן להפנים שלעם הפלסטיני זכות שווה (לא מבחינת שטח האדמה, אלא עצם הזכות עצמה) לחיות כאן בכבוד על אדמתו שהוא חיי עליה. כמו שהפלסטינים צריכים להבין שעליהם לוותר על דברים, גם על ישראל לוותר מצדה. לגבי הסעיף השני. יש צורך בסיסי שתתקיים הבנה בין ישראל לבין תושביה הערבים, על כבוד הדדי ועל מימוש זכויות וחובות של שני הצדיים כלפי הצד השני. לאמור, על הערבים (ושוב אני מתחיל בנו) להבין שעלינים למלא חובות מסויימות שלא מולאו עד היום, כרי, סוג של שירות לאומי או שירות כל שהו ששני הצדדים שיסוכם ביניהם, וזאת במקביל לדרישה של הערבים לזכויות מלאות. על מדינת ישראל להודות שהערבים הגרים בתחום שליטתה סבלו במשך 53 שנה מהתעלמות מצרכיהים האלמנטריים, ועליה לתקן את המעוות, ולהבין שהרוב יכול לגרום למעוט הרגשה שהוא חיי במדינתו ולא במקום זר לו. אני חושב שאם נדע להפריד בין הדברים, ומצד שני שכל צד ישמור על הערכים השייכים לו, נגיע לאט לאט, אבל בבטחה לחוף מבטחים. כל עוד וכל צד מתבצר בעמדתו, יהיה בלתי אפשרי להשיט את ספינת השלום לעבר נמל החיים. זו לא פילוסופיה זו השקפה, שאני בטוח שאם תעשה בצורה נכונה, ל``ארבעת הצדדים`` הנוגעים בדבר יהיו חיים טובים ומאושרים. ושאף אחד לא ידבר איתי על פיגועים ועל מתנחלים ועל חיילים שיורים ומחסלים. אם נמשיך לדבר כך, בחיים לא נגיע לשלום. חשוב לי להבהיר, שאני, לרגע אחד, צופה מהצד ומנסה להיות עד כמה שניתן נטרלי. כי באמת אני רוצה שלום. סליחה שהלאתי אותכם בכתיבה ארוכה אך כל מילה שאמרתי יצא מעומק לבי. אם נוכל לעבור את שלב ההכרה הזה, רק אז נוכל להמשיך הלאה, כי כל ההסכמים שנעשו עד היום דיברו על מטרים וקילומטרים ולא על צרכיו של האדם ועל בניית אמון. ברגע בניית אמון מתאים, יקל על כל צד לוותר וגם לקבל. אליאס