חזזית החורש
New member
יש לי בקשה...
אני אספר לכם סיפור, שהייתי רוצה לקבל את חוות דעתכם האובייקטיבית עליו: ובכן, מעשה שהיה כך היה: יום בהיר אחד, באתי לבדוק את המסרים שלי בתפוז, ומצאתי מסר מבחור צעיר, באלו המילים: "אני יודע שחיפשת בחורים מעל גיל 25, אז תורידי לי שנה על התנהגות טובה? אני בן 24". עניתי לו, כי הוא נשמע חביב. התפתחה שיחה קטנה במסרים, ומהר מאד עברנו לטלפון. שוחחנו פעם, פעמיים, שלוש פעמים, מקפידים שלא להיכנס יותר מדי לעניין הסקס בשיחה- שלא לעורר תחושות מוקדמות חסרות ביסוס (למרות שהחלפנו גם תמונות באימייל קודם לכן). עברו יום עברו יומיים, והבחור טען לכל אורך הדרך שהוא מחפש קשר רציני, ושהוא מאס בסטוצים, גם אני טענתי כך. כעבור כמה ימים, הייתי אני אמורה לנסוע לכיוון עיר מגוריו, שכן, הורי גרים בקירבתה, וקבעתי עימו להיפגש פגישה ראשונה. נפגשנו- בחור חמוד מאד, היה כיף לשבת לדבר איתו, חשבתי שיהי נחמד להיפגש איתו שוב, אבל הוא כנראה חשב אחרת (רבות היו המחשבות בליבי, אבל עצתו היא שקמה) וכעבור שעה אחת בלבד (!!!) מצאתי את עצמי מגופפת על ידו, מחובקת ומנושקת בלהט רב, ניסיתי לומר- "זה עוד מוקדם" והוא טען שמה שצריך לקרות הוא שיקרה, ואין טעם לנסות להאט דברים, ואני מודה באשמה, לא התעקשתי מספיק שזה עוד מוקדם, אבל מצד שני- לא רציתי לתת לו תחושה של דחייה ממש, כי עוד לא ידעתי בעצמי מה אני רוצה, ולכן ניסיתי כל הזמן לשמור על איזה איזון. הסתיימה הפגישה, ולמחרת, הייתי אני אמורה לעבור שוב דרך עירו, בדרכי חזרה לביתי מבית הורי, והוא ידע על כך ושאל: "ניפגש מחר?" ניסיתי לגרום לו להבין שאי אפשר, כיוון שאני חוזרת מאוחר בלילה, ואין לי אוטובוס, ושאם אני אעצור בעירו- אני אאלץ ללון שם את הלילה- ואין לי איפה... אז הוא התנדב, והציע להצטרף אלי, ולבוא לביתי.... לא התנגדתי.... סה"כ אני נמשכת אליו, והוא הקפיד לטעון באזני שאנחנו לא נשכב, כי הוא לא רוצה סקס לפני שהוא בטוח כי העניין אמיתי (לא כל כך האמנתי לו, אבל ידעתי שאם וכאשר יגיע רגע שאני אהיה לא מעוניינת- יהיה לי נוח להתחמק תוך שימוש באמירה הזו שלו, והאמת היא שלא תכננתי להתחמק...). הגענו לביתי, וקרו הדברים שקרו, אז נכון, לא היתה חדירה ממש, אבל כל השאר בערך קרה, ובשעה שהשחור מתחיל לפנות את מקומו לטובת התכלת בשמים, נגשנו יחדיו למטבח, למחטף לילי שאחרי פעילות ספורטיבית עניפה. בעוד אני מכינה לו טוסט עמוס כל טוב (ולעצמי קפה קר) הוא שואל אותי אם אני מחבבת אותו, עניתי שכן- הוא בחור חביב, והוא שאל אם הייתי מחבבת אותו באותה מידה- אם הוא היה צעיר בשנתיים.... ואני, (בתמימותי כי רבה, לא הבנתי כלל במה הדברים אמורים) החלתי מסתבכת במילותי, מסבירה לו את כל התיאוריה הגילית שלי, בעוד שכל מה שהוא רצה לומר (וגם אמר, רגע אח"כ) שהוא כמעט בן 23.... כלומר, המשפט הראשון שהוא פלט לעברי- הוא שקר. מה הייתם עושים במצבי? זה הדבר הראשון שאני מבקשת עליו חוות דעת שלכם.... הרשו לי לסטות משפת כתיבתי התמה, ולומר: ממש סרט הוא האכיל אותי!!! השעה, כאמור, היתה בין חושך לאור, ואחרי שעשיתי לו סדרה של פרצופים, והוספתי שאני צריכה לחשוב על זה- הוא הציע למצוא את דרכו לביתו בשעה זו (כמובן שסירבתי- אין מפקירים פצועים בשטח...), או לחילופין- לישון בסלון, בעוד אני ישנה בחדרי, לא כעסתי עד כדי כך, ולכן קיבלתי אותו במיטתי למרות השקר, מבטיחה לשקול זאת שוב וביתר מחשבה- בבוקר. הבוקר החל מאוחר (כך זה, כשהולכים לישון בין אפלה לשחר), והחל גרוע מאד- ברגעים היחידים שמצאתי לי פנאי לגשת לדאוג לגופי, הוא מצא לו מוט ברזל בביתי (??? איפה הוא מצא כזה??) להתנגש בו ולחטוף מכה נוראית בראש, הבחור נשכב על מיטתי, מדמם ומדמדם, ואני, בדאגה כנה לאדם באשר הוא, ניגשתי והבאתי לו קרח, ליטפתי את פניו האומללות, ניחמתי אותו, והצעתי הצעות מהצעות משונות: להתקשר לאימו (במה היא תעזור ממרחקה??) להתקשר למד"א, לגשת איתו לבדיקה במד"א, לגשת איתו לבדיקה בבי"ח, והוא סרב לכל, ממשיך לשכב ולהתאונן על כאביו (התאוננויות מוצדקות לחלוטין, עלי לציין...). הוא שוכב וסובל, ואני מנחמתו, ואז הוא אומר:" אני ממש מוחמא מדאגתך.." ומה ציפית, איש חביב? שאתן לך לסבול לבד? שאגרש אותך מביתי בעודי חוששת שהזדעזע מוחך? שאתעלם מכאביך? לא! כי אישה חביבה ונחמדה (ויש אומרים מתוקה) אנוכי, ולא הגבתי על הפתעתו מדאגתי, וכי מה היה לי לומר?? והוא המשיך (בדיעבד, טען שמוחו הוא שדימדם) ושאל אם אני אוהבתו (!!!) ועד כמה (!!!) כמובן שניסיתי להתחמק, אבל השילוב הקטלני של איש סובל השואל אותך שאלות כאלו שמראות על רצונו העז להיות נאהב בדיוק ברגע זה, מקשות, ואני עניתי שאני אוהבתו 5 שמיניות.... והתכוונתי למה? התכוונתי ל 5 שמיניות מ 10, אלא שמחשבה נוספת מעבר לזריקת המילה הראשונית העלתה- שהוא בטח חושב שזה מתוך 1, ואז זה נראה אפילו הרבה.... התעלמתי והמשכתי הלאה. הוא נרדם בכאביו, אני יודעת שזה לא בריא, וניסיתי לשדלו להישאר ער, אבל הוא רצה בכל מאודו לישון, ובכל זאת... נשארתי אני ערה לצידו... סופרת את נשימותיו, ולבסוף השינה חטפתני (אוה! כמה רציתי לכתוב משפט זה!) לדקות ספורות, ומיד התעוררתי והערתי אותו, כדי לוודא שהוא עוד חי. שימו לב! השעה כבר 16:00 ואני אמנם לא הייתי מתוכננת לעבוד באותו יום- אבל כן תכננתי לעשות דברים חשובים אחרים... הבחור התעורר, ועדיין לא היה נראה כאילו הוא מתכוון ללכת, וכי מה יכולתי לעשות? לגרשו בכאביו? ציפיתי שכשירגיש טוב, הוא כבר ילך (אוף! למה הוא לא הלך כבר בבוקר!!!). אבל הזמן נמתח לו עד 18:00 מבלי שנרגיש (מבלי שהוא ירגיש, כי אני כזאת מפגרת, אני יודעת, ונתתי לזמן שלי להתבזבז על פני, מבלי לעשות מעשה...) ואז עוד יצאנו לאכול... כמובן ששום דבר ממה שתכננתי כבר לא הספקתי לעשות. אז היום, אחרי שאתמול הרשיתי לדברים להגיע עד אנה שהגיעו, אני מתחרטת, ופלא שאני מרגישה שאין לי כל כך זמן להשקיע בו? ופלא שפתאום אני מרגישה כאילו כדי להיות איתו באיזשהו סוג של קשר, ידרש לי זמן רב.... אז מה דעתכם?
אני אספר לכם סיפור, שהייתי רוצה לקבל את חוות דעתכם האובייקטיבית עליו: ובכן, מעשה שהיה כך היה: יום בהיר אחד, באתי לבדוק את המסרים שלי בתפוז, ומצאתי מסר מבחור צעיר, באלו המילים: "אני יודע שחיפשת בחורים מעל גיל 25, אז תורידי לי שנה על התנהגות טובה? אני בן 24". עניתי לו, כי הוא נשמע חביב. התפתחה שיחה קטנה במסרים, ומהר מאד עברנו לטלפון. שוחחנו פעם, פעמיים, שלוש פעמים, מקפידים שלא להיכנס יותר מדי לעניין הסקס בשיחה- שלא לעורר תחושות מוקדמות חסרות ביסוס (למרות שהחלפנו גם תמונות באימייל קודם לכן). עברו יום עברו יומיים, והבחור טען לכל אורך הדרך שהוא מחפש קשר רציני, ושהוא מאס בסטוצים, גם אני טענתי כך. כעבור כמה ימים, הייתי אני אמורה לנסוע לכיוון עיר מגוריו, שכן, הורי גרים בקירבתה, וקבעתי עימו להיפגש פגישה ראשונה. נפגשנו- בחור חמוד מאד, היה כיף לשבת לדבר איתו, חשבתי שיהי נחמד להיפגש איתו שוב, אבל הוא כנראה חשב אחרת (רבות היו המחשבות בליבי, אבל עצתו היא שקמה) וכעבור שעה אחת בלבד (!!!) מצאתי את עצמי מגופפת על ידו, מחובקת ומנושקת בלהט רב, ניסיתי לומר- "זה עוד מוקדם" והוא טען שמה שצריך לקרות הוא שיקרה, ואין טעם לנסות להאט דברים, ואני מודה באשמה, לא התעקשתי מספיק שזה עוד מוקדם, אבל מצד שני- לא רציתי לתת לו תחושה של דחייה ממש, כי עוד לא ידעתי בעצמי מה אני רוצה, ולכן ניסיתי כל הזמן לשמור על איזה איזון. הסתיימה הפגישה, ולמחרת, הייתי אני אמורה לעבור שוב דרך עירו, בדרכי חזרה לביתי מבית הורי, והוא ידע על כך ושאל: "ניפגש מחר?" ניסיתי לגרום לו להבין שאי אפשר, כיוון שאני חוזרת מאוחר בלילה, ואין לי אוטובוס, ושאם אני אעצור בעירו- אני אאלץ ללון שם את הלילה- ואין לי איפה... אז הוא התנדב, והציע להצטרף אלי, ולבוא לביתי.... לא התנגדתי.... סה"כ אני נמשכת אליו, והוא הקפיד לטעון באזני שאנחנו לא נשכב, כי הוא לא רוצה סקס לפני שהוא בטוח כי העניין אמיתי (לא כל כך האמנתי לו, אבל ידעתי שאם וכאשר יגיע רגע שאני אהיה לא מעוניינת- יהיה לי נוח להתחמק תוך שימוש באמירה הזו שלו, והאמת היא שלא תכננתי להתחמק...). הגענו לביתי, וקרו הדברים שקרו, אז נכון, לא היתה חדירה ממש, אבל כל השאר בערך קרה, ובשעה שהשחור מתחיל לפנות את מקומו לטובת התכלת בשמים, נגשנו יחדיו למטבח, למחטף לילי שאחרי פעילות ספורטיבית עניפה. בעוד אני מכינה לו טוסט עמוס כל טוב (ולעצמי קפה קר) הוא שואל אותי אם אני מחבבת אותו, עניתי שכן- הוא בחור חביב, והוא שאל אם הייתי מחבבת אותו באותה מידה- אם הוא היה צעיר בשנתיים.... ואני, (בתמימותי כי רבה, לא הבנתי כלל במה הדברים אמורים) החלתי מסתבכת במילותי, מסבירה לו את כל התיאוריה הגילית שלי, בעוד שכל מה שהוא רצה לומר (וגם אמר, רגע אח"כ) שהוא כמעט בן 23.... כלומר, המשפט הראשון שהוא פלט לעברי- הוא שקר. מה הייתם עושים במצבי? זה הדבר הראשון שאני מבקשת עליו חוות דעת שלכם.... הרשו לי לסטות משפת כתיבתי התמה, ולומר: ממש סרט הוא האכיל אותי!!! השעה, כאמור, היתה בין חושך לאור, ואחרי שעשיתי לו סדרה של פרצופים, והוספתי שאני צריכה לחשוב על זה- הוא הציע למצוא את דרכו לביתו בשעה זו (כמובן שסירבתי- אין מפקירים פצועים בשטח...), או לחילופין- לישון בסלון, בעוד אני ישנה בחדרי, לא כעסתי עד כדי כך, ולכן קיבלתי אותו במיטתי למרות השקר, מבטיחה לשקול זאת שוב וביתר מחשבה- בבוקר. הבוקר החל מאוחר (כך זה, כשהולכים לישון בין אפלה לשחר), והחל גרוע מאד- ברגעים היחידים שמצאתי לי פנאי לגשת לדאוג לגופי, הוא מצא לו מוט ברזל בביתי (??? איפה הוא מצא כזה??) להתנגש בו ולחטוף מכה נוראית בראש, הבחור נשכב על מיטתי, מדמם ומדמדם, ואני, בדאגה כנה לאדם באשר הוא, ניגשתי והבאתי לו קרח, ליטפתי את פניו האומללות, ניחמתי אותו, והצעתי הצעות מהצעות משונות: להתקשר לאימו (במה היא תעזור ממרחקה??) להתקשר למד"א, לגשת איתו לבדיקה במד"א, לגשת איתו לבדיקה בבי"ח, והוא סרב לכל, ממשיך לשכב ולהתאונן על כאביו (התאוננויות מוצדקות לחלוטין, עלי לציין...). הוא שוכב וסובל, ואני מנחמתו, ואז הוא אומר:" אני ממש מוחמא מדאגתך.." ומה ציפית, איש חביב? שאתן לך לסבול לבד? שאגרש אותך מביתי בעודי חוששת שהזדעזע מוחך? שאתעלם מכאביך? לא! כי אישה חביבה ונחמדה (ויש אומרים מתוקה) אנוכי, ולא הגבתי על הפתעתו מדאגתי, וכי מה היה לי לומר?? והוא המשיך (בדיעבד, טען שמוחו הוא שדימדם) ושאל אם אני אוהבתו (!!!) ועד כמה (!!!) כמובן שניסיתי להתחמק, אבל השילוב הקטלני של איש סובל השואל אותך שאלות כאלו שמראות על רצונו העז להיות נאהב בדיוק ברגע זה, מקשות, ואני עניתי שאני אוהבתו 5 שמיניות.... והתכוונתי למה? התכוונתי ל 5 שמיניות מ 10, אלא שמחשבה נוספת מעבר לזריקת המילה הראשונית העלתה- שהוא בטח חושב שזה מתוך 1, ואז זה נראה אפילו הרבה.... התעלמתי והמשכתי הלאה. הוא נרדם בכאביו, אני יודעת שזה לא בריא, וניסיתי לשדלו להישאר ער, אבל הוא רצה בכל מאודו לישון, ובכל זאת... נשארתי אני ערה לצידו... סופרת את נשימותיו, ולבסוף השינה חטפתני (אוה! כמה רציתי לכתוב משפט זה!) לדקות ספורות, ומיד התעוררתי והערתי אותו, כדי לוודא שהוא עוד חי. שימו לב! השעה כבר 16:00 ואני אמנם לא הייתי מתוכננת לעבוד באותו יום- אבל כן תכננתי לעשות דברים חשובים אחרים... הבחור התעורר, ועדיין לא היה נראה כאילו הוא מתכוון ללכת, וכי מה יכולתי לעשות? לגרשו בכאביו? ציפיתי שכשירגיש טוב, הוא כבר ילך (אוף! למה הוא לא הלך כבר בבוקר!!!). אבל הזמן נמתח לו עד 18:00 מבלי שנרגיש (מבלי שהוא ירגיש, כי אני כזאת מפגרת, אני יודעת, ונתתי לזמן שלי להתבזבז על פני, מבלי לעשות מעשה...) ואז עוד יצאנו לאכול... כמובן ששום דבר ממה שתכננתי כבר לא הספקתי לעשות. אז היום, אחרי שאתמול הרשיתי לדברים להגיע עד אנה שהגיעו, אני מתחרטת, ופלא שאני מרגישה שאין לי כל כך זמן להשקיע בו? ופלא שפתאום אני מרגישה כאילו כדי להיות איתו באיזשהו סוג של קשר, ידרש לי זמן רב.... אז מה דעתכם?
