וכדי לפשט את השאלה
מה שאת שואלת זה האם לא כדאי או רצוי להפסיק לחפש את הדבר האולטימטיבי לאן שנלך. לאו דווקא את בן הזוג המושלם, לפי הרשימה שלנו. לאו דוקא את העבודה המספקת, המענגת, המשתלמת ביותר, אלא להבין שלפעמים אפשר למצוא רק חלק מזה, ואת השאר להשלים במקומות אחרים. זאת היתה הכוונה? עקרונית, אני חושבת שזה תלוי-גיל או תלוי-החלטה, להבין שלא את כל מה שאתה רוצה ממערכת יחסים/עבודה/חברים תקבל במלואו. אולי בגיל צעיר יותר אתה מאמין שתמצא את אהבת חייך המושלמת, בן הזוג האידאלי, חייך חייבים להיות מושלמים, אחרת אין טעם לחיים. לי לפחות ברור היום, וזה דווקא אינו דבר מעציב אלא משמח, ששום דבר אינו מושלם, שיש חסרונות בכל דבר, ושאם התמזל מזלך ליפול על בן זוג/עבודה שממלאים את רוב הצרכים, זו אינה התפשרות או ויתור, אלא מציאת הדבר הנכון עבורך בזמן הנתון הזה. יכול להיות שלחלק מהחברים זה יישמע תבוסתני, אבל זהו ההיפך מכך: השלמה ובחירה עצמאית של מה טוב לך ומה לא, היא תענוג, וגם שקט נפשי לזמן ארוך ביותר.החיפוש, לדעתי, של הדמות הפיקטיבית שכולנו המצאנו אותו בשלב זה או אחר של חיינו לא תמיד תתאים עצמה להיצע ולמוצע, ככה שאם באמת יש לנו את המזל למצוא את הדבר שמתאים בשבעים, שמונים או תשעים אחוז למה שרף הציפיות שלנו מציב, בעיני זה די והותר.