יש לי בעיה..

[maya100]

יש לי בעיה..../images/Emo4.gif

ואני בכוונה אומרת לי...(כי זו לא בעיה של אביגיל) במשך השנים סיגלתי איזה דפוס של כעס שעובד טוב עבורי: לפעמים כשאני כועסת אני שותקת לכמה זמן. משתדלת לא ללבות או לענות למי שהרגיז (נניח מרק בעלי) ואז אני נרגעת לבד. בעצם, מהיכרות עם עצמי אני יודעת שכמה מהר שאני נדלקת - ככה מהר אני נרגעת (אז למה להתחיל ריב על משהו שאשכח עוד מעט או שאוכל לדבר עליו בנחת בערב?) מרק כבר מכיר אותי ויודע. ואני גם אומרת לו לפעמים - זה לא אתה, זו אני. אני צריכה קצת להירגע, לשתוק. לפעמים באמת הכעס הוא על משהו אחר - הרגיזו בעבודה, אמא שלי זרקה מילה...משהו שבאמת לא קשור אליו ואני לא רוצה שזה "ייצא" עליו אז אני אומרת לו ש "תן לי קצת זמן". עד כאן הכל טוב, נכון? אז זהו, שעם אביגיל זה ממש לא עובד. היא בת שנתיים וארבעה חודשים. מאוד רגישה, מאוד ורבלית ויש לה חושי זהב לקלוט אותי. כשהיא עושה משהו שמרגיז אותי אני לא רוצה לצעוק או לכעוס עליה. אני צריכה זמן לשתוק, לעבד, להירגע אבל היא "מציקה " לי - "אמא, את כועסת? את כועסת מאוד?" "אמא, את אוהבת אותי?" וזה קשה לי. אני עונה לה בד"כ ש"כן, אמא אוהבת אותך" ולפעמים" כן, אמא כועסת כי..." אבל אני צריכה את הזמן שלי והיא לא עוזבת עד שאני לא מחייכת אליה והיא מרגישה שהכעס עובר. מה עושים? עצות? רעיונות? הזדהות? כל תגובה תתקבל בברכה. מאיה

 

[odeia]

אני מציעה לך מה שאני עושה עם אודיה

כשאני כועסת ככה שאני צריכה להרגע, אני אומרת לה, תני זמן להרגע ואז אני אדבר איתך. לפעמים היא שואלת אותי אם אני אוהבת אותה ואני עונה ב-כן קצר ומוסיפה, אבל עדיין כועסת ותני לי להרגע. אם היא שואלת אותי אם אני עדיין כועסת, אני עושנה בכן קצר ומוסיפה לה שתתן לי את הזמן להרגעואז אדבר איתה. ובאמת, כשזה מתאפשר לי, אני מדברת איתה, מסבירה למה כעסתי, שאני אוהבת גם שכועסת וכאלו דברים.

 

[אפרתש]

את יכולה לנסות ללכת הצידה

תגידי לה שאת צריכה לנוח קצת בצד כשאת כועסת. אפשר להשאיר אותה לבדה בחדר לרבע שעה? אני חושבת שבתך כבר בשלה להבין את דרך ההתמודדות שלך עם כעסים (אגב - אני מגיבה בצורה מאד דומה לשלך). נהדר שאת אומרת לה שאת כועסת, ככה את עוזרת לה לקשר התנהגות לרגש. ככה היא גם יודעת שזה יעבור, ותפסיק להיבהל. היא תתרגל, כמו בעלך. את יכולה לאמר לה " אמא עכשו לא רוצה לחייך, אמא רוצה לכעוס"? כשאת רגועה, את יכולה להתאמן איתה על הבעות. "פרצוף של אמא כועסת", "פרצוף של אמא שאפשר לדבר איתה". ואז, כשהיא תנדנד לך, תפני את תשומת ליבה לכך שאת עכשו עם פרצוף הכועסת.

 

[החתולה השחורה]

מסתייגת משני דברים:

1. למה לביים פרצופים? יש הבעות טבעיות ויש תקשורת מילולית, שהן עדיפות על דראמטיזציה. 2. (פחות מהותי, כמובן), מדוע לקרוא לעצמך "אמא" בגוף שלישי? מה קרה ל"אני"? מדוע כל כך הרבה הורים מדברים עם הילד בגוף שלישי? תאמינו לי, מנסיון, גם ילד בן שנה מבין את המילה "אני".

 

[maya100]

את צודקת, אני משתמשת ב"אני", תמיד

זו היתה טעות בהעברת המילה המדוברת לכתיבה...

 

[אפרתש]

ביום פרצופים

מה שיש לי בראש זה יצירת שפת סימנים. לפעמים, כשכועסים, לא רוצים לדבר. לא רוצים להוציא מילים. אבל כן רוצים להיות מובנים. אם קשה לי לאמר "אני עכשו כועסת ורוצה להיות לבד", עוזר לי אם יש שפת סימנים מוסכמת. תקשורת בלי מלים. שכולם ידעו שכשאני עומדת ליד החלון - סימן שאני רוצה להיות לבד. לא אצפה מבת שלוש תמיד לקרוא את שפת הגוף שלי ולהבין האם אני כועסת, עצובה, או עייפה (הרבה פעמים אני נראית אותו דבר במצבים האלה). אז בואו נסכם שאם היא אומרת לי שהיא רוצה לשחק, ואני מסתכלת עליה ועושה פרצוף - היא מבינה ומסתלקת, בלי שאצטרך לדבר. דווקא מה שכתבת שהוא פחות מהותי, יותר מהותי בעיני. אני מנסה להיגמל מהקטע של לדבר בגוף שלישי. אני חושבת שזה איזשהו זלזול בילד.

 

[ענתש]

אני אהיה רעה, אבל בשביל זה יש חברים

לא ? (אני כותבת דברים שקשה לי לכתוב ובטח לא קל לקרוא) אני חושבת בשיא הכנות שאת חייבת להשתנות בעניין הזה. תראי, אני נשואה למישהו כמוך - כשהוא כועס הוא חייב לשתוק ולהרגע. אני, מאד בדומה לילדה קטנה, משתגעת מזה. אני אנסה לתת לך הצצה לראש שלי (ואולי לשל אביגל ?): כשמישהו שותק זה אומר לי "אני כל כך כועס עלייך שאני לא רוצה לדבר איתך", כשמישהו שותק זה אומר לי "אני מתכנן בראש איך לפגוע בך", כשמישהו שותק זה משאיר לי מקום לניחושים, השערות ודמיונות לגבי מה הוא מרגיש וחושב ולכן מביא לי לראש המון מחשבות רעות וגורם לי להרגיש שגם אני צריכה לשתוק - וזה הכי גרוע ! אני מפחדת לדבר כי הרי לפני רגע אמרו לי "אני רוצה להרגע בשקט" - אז איך אני אפריע ? יכעסו עליי עוד יותר - לא ? אבל מצד שני, איך אני יכולה לשתוק כשכל מה שיש בי בקשר לכעס הזה פורץ וגועש ומבעבע ו"מת" לצאת החוצה ? אני לא יכולה לשאת ריב, אני חייבת להגיד, לצעוק, לבכות - העיקר שהכל יצא החוצה ואחרי זה נתחבק. כשאדם כמוני שותק זה אומר שאין לו מה להגיד - סוף, נגמר, אין יותר על מה לדבר, אני הולכת ולא אחזור... מבינה את התחושה ? זה מה שעובר לי בראש. אבל אני בן אדם מבוגר ויכולה לדחות את הצורך שלי בלהוציא הכל החוצה. אני יכולה להבין שיש אופי שונה לאנשים, אני יכולה להבין שהדמיונות שלי הם רק דמיונות - הוא שותק כי הוא נרגע, לא כי הוא כועס. הוא שותק ואחרי זה ידבר איתי, לא כי הוא הולך ולא יחזור. וגם הוא מבין כמה קשה לי עם זה ולמד לשבור שתיקה לפעמים, אם אני כבר לא יכולה להכיל. אביגיל לא בן אדם מבוגר - תחשבי על כל התחושות האלו עוברות בה והיא לא מבינה בהגיון מה עובר עלייך. אני ממש מרגישה עכשיו בבטן בהזדהות את התחושה חסרת האונים, העצובה והבודדה הזו שמרגישים כשמישהו "שותק" עלייך. מקווה שתזכרי את מה שאמרתי בפעם הבאה שתרצי לשתוק איתה ותחרגי ממנהגך...

זה נכתב מאהבה כמובן וכביקורת בונה.

 

[maya100]

זו בדיוק בדיוק הסיבה שאני שואלת

כי אני כל כך מזדהה עם מה שאת אומרת! כי אני כל כך חוששת לאביגיל ולביטחון שלה באהבה שלי...אבל זה עדיין לא מקל עליי להתנהג אחרת (ואיך? לצעוק? להתרגז? להעיף דברים? לטרוק דלתות? לא אני... לא דמות האמא שהיתי רוצה לתת לאביגיל...

 

[ענתש]

תמיד כשניצן אומר לי "אבל אני כועס,

מה את רוצה ממני" ? אני יודעת את התשובה - חיבוק, מגע פיזי נעים, מילים שאומרות "אני עדיין אוהב אותך, אני לא הולך לשום מקום, אבל אני צריך לשתוק קצת". גם עם זה קשה לי לחיות, אבל קצת יותר קל. אני מניחה שלך זה יהיה מאד קשה לעשות. אבל אני יכולה לספר לך משהו ? אני יודעת שזה אפשרי... אם יש משהו שלמדתי בשנות נישואי זה להרפות מכעס - בשניה אחת ובלי חרטות. גם ניצן למד אבל פחות ממני... אני פשוט נושמת עמוק, מזכירה לעצמי למה אני אוהבת אותו, מזכירה לעצמי שהוא האדם שאיתו אני רוצה לחיות את כל חיי ושהוא האחרון שאני רוצה לפגוע בו - והכעס מתפוגג. אני חושבת שהצעד הראשון (כמה שזה נשמע מוזר) הוא לדעת לוותר על הכבוד העצמי שלך - הרבה מהכעס בבטן נובע מ"כבוד עצמי" (שאני אוותר ? הרי אני לא האשמה פה...). היכולת הזו נותנת לי המון כח והמון יכולת לדבר על דברים מעמדה של רוגע... מצטערת על כל ההתפלספות של מערכות יחסים אבל מה ההבדל בעצם בין זה לבין מערכת יחסים על הילד שלך ? לא המון.

 

[tonti]

אני מסכימה עם ענת

(את מיה או מאיה??) אין יותר גרוע משתיקה. ולפי מה שתארת אביגיל ממש מעדיפה שתכעסי עליה (עם חיוך כמובן

). ברור שהכי קל לשתוק כשכועסים ולחכות עד שיעבור זעם, השאלה היא אם אביגיל מסוגלת להתמודד עם זה. היא הרי לא עוזבת אותך עד שהיא לא מקבלת ממש אישור על המצב. יש כעס? יש אהבה? היא חייבת לדעת את זה. שתיקה ממש לא עוזרת לה להתמודד.

 

[Shellylove]

אני מבינה את ההתלבטות שלך

מצד אחד אני מסכימה עם כך ש"זו את", זה הדפוס שעובד לך ושאיתו את מסתדרת כבר לא מעט שנים ואוהבייך וסובבייך מכירים אותו ויודעים איך לנהוג. מצד שני, אני מזדהה עם התחושות שהעלו אלו "ששותקים להן" ובאמת קשה לחשוב על אביגיל חשה אותן. אני מניחה אבל שאביגיל (לפחות עדיין) לא עושה דברים כל-כך מכעיסים, כאלה שאת צריכה שעה שקט אחריהם, נכון? ובכלל, מן הסתם את לא יכולה לכעוס עליה הרבה מאד זמן, כך שמדובר למעשה בזמן קצר יחסית, אני צודקת? אין ספק שלעבוד על עצמך לקצר את משך הכעס (כמו שענת הציעה) יהיה טוב בכל מקרה (וקודם כל, לך), אבל אני באמת לא מרגישה נכון להגיד לך שאת צריכה להשתנות. מה עם לאמץ הרגל שברגע שאת מרגישה כועסת על אביגיל את אומרת לה: "אביגיל, את מאד הכעסת אותי עכשיו, אני אוהבת אותך מאד גם כשאני כועסת, אבל עכשיו אני צריכה זמן להירגע". את יכולה למצוא איזה מילת קוד שתהיה מובנת ומוכרת לה שתביע את כל המשפט ה"ארוך" הזה (נגיד "אני עכשיו בהתרגעות"). אני מאמינה שהיא תתרגל ואם היא תנסה להצחיק אותך ולקצר לך את הזמן הזה, זה לטובת שתיכן, לא?

 

[מאיטאי]

אני אענה בתור שותקת ידועה

קודם כל תודה לענת על ההצצה לתוך מוחם של ה"אחרים"

. אבל אני רוצה לתת לך הצצה לצד השני (מניסיוני עם אמא שלי, טיפוס מתפרץ): עשיתי X שעצבן או הרגיז אותה, מיד חטפתי על הראש על כמה שזה לא בסדר ולפעמים אפילו עונש במיידי ותוך כדי צעקות. שעה אח"כ היתה ירידת מתח כללית, התנצלות מצידה (כשלדעתה הגיעה לי), והסרת העונש. היום אני מבינה שהיא פשוט הוציאה עליי, לפעמים על מקרה פעוט, עצבים שלא הגיעו לי. אז מה הוא האמצע ? בתיאוריה, לעצור רגע, לחשוב על מה אנחנו באמת כועסים ולבטא בצורה מובנת ורגועה למה אנחנו כועסים. זה מאוד יפה, אך לי זה נראה בלתי אפשרי ליישום מושלם. אני לא מאמינה בלהשתנות בתכונה השקט. אני לא חושבת שזאת תכונה רעה. אני באמת חושבת שלדעת לעצור רגע, במקום להתפרץ, זו תכונה חיובית ומשהו ששווה לי ללמד את מאי. מותר להגיד "אני מאוד כועסת עכשיו" ו"כן אני מאוד אוהבת אותך". אלה לא דברים מנוגדים. אני מקווה שמאי תבין שהאהבה שלי אליה היא חסרת תנאים, ולכן מותר לי לכעוס גם אם הכעס שלי הוא לא תמיד ורבאלי במיידי. אני גם לא חושבת שאת פוגעת בביטחון של אביגיל. היא תלמד שככה את כועסת. אני אתן הצצה לצד השני: הכעסתי את אמא של

 

[נדיה של ארבעה]

הנה הנאום שאני מרגישה שהייתי אומרת

במקומך: "אביגיל, אני אוהבת שעוזבים אותי בשקט, כשאני כועסת. אם שואלים אותי שאלות, אני כועסת עוד יותר. חכי מספר דקות ואני אדר אתך אז. עכשיו אלך לחדר ואני מבקשת שלא תבואי אחריי, טוב? אני רוצה להיות קצת לבד." את ההצהרות האהבה שהיא מחכה להם את יכולה לדחות לזמן שהן תשמענה קצת יורת אמתיות.

 

[ליליה והגמדים]

אין לי מה לומר על דפוסים אישיים של

רק שהדרך שמצאתי בזמנו שמרגיע את עומר, כילד ורבלי ושכלתני מאוד, היא לחזור ולומר לו שוב ושוב ש"אמא אוהבת גם כשאמא כועסת", כדי לסייע לו לא לקחת כעס הורי למקומות של דחיה או ניכור ממנו, אלא חלק אינטגרלי מיחסים תקינים שיש בהם גם מרחב לכעסים.

 

[ליליה והגמדים]

רק הבהרה

מעולם לא אמרתי את זה דווקא בזמן כעס, אלא רק בשיחות אחרות ומנותקות לגמרי מכעסים כלשהם.

 

[vered4]

אצלינו היה משהו דומה ושונה

כעסתי מאוד על בן זוגי. קמתי והלכתי עם הבן הקטן לטייל (בן 3.5). בדרך החמודון "עשה לי שיחה". "למה את כועסת, ולזה לא טוב לכעוס, טוב להיות חברים" וכהנה וכהנה משפטים מקסימים

הסברתי לו שאני כועסת מאוד על אבא. ושוב הוא שאל, אבל למה את כועסת, ולא טוב לכעוס. בקיצור, היה לו קשה לקבל את "חוסר השלמות" שנוצרה פתאום, את אי הודאות, את המתח. אז חוץ מזה שכמעט "אכלתי" אותו מרוב שהיה מתוק ובטא כל כך יפה את הרגשות שלו, אז כן דיברתי איתו ובאמת ניסיתי להרגע ולמצוא את הדרך המהירה להחזיר דברים לפרופורציות שלהם. לסיכום

, גם לדעתי צריך ללכת לקראתם, ואם מה שהיא צריכה זה הסבר ושתרגיעי אותה- אז תמצאי דרך לעשות "סוויצ'" בראש ולדבר איתה למרות שנורא בא לך להיות בשקט.

 

[כוכביתי2]

אכן בעיה לא פשוטה

גם אני יכולה בקלות להזדהות עם תחושותיה של אביגיל, גם אני מוצאת את עצמי מידי פעם חושבת בליבי: "נו, תגיד כבר משהו, למה לעזאזל אתה שותק?!?!" לשמחתי הצלחתי להעביר לבן-זוגי את תחושת חוסר האונים שבשתיקותיו הנובעות מכעס, ובכך, לגרום לקיצורן באופן משמעותי. מצד שני, הצלחתי גם להבין קצת יותר את הצורך שלו לשתוק בשעת הכעס, בעיקר בעזרתו של הספר "גברים ממאדים, נשים מנגה" שם מתואר הצורך "להיכנס למערה עד יעבור זעם" (איך יוצא שבפרק זמן קצר אני מליצה לך על אותו ספר פעמיים...). מי שמתאפיין בדר"כ בשתיקות וב"כניסה למערה" הוא אומנם הגבר אבל זה זה ממש לא משנה. בספר מתואר הצורך כך שניתן להבינו גם ובמיוחד אם את/ה לא נוהג כך. אולי תוכלי למצוא בספר רעיונות איך להעביר לאביגיל, בשפה שמובנת לה, את הצורך שלך לשתוק כשאת כועסת.

 

[לאה_מ]

מאיה ../images/Emo24.gif

קראתי בעניין רב את הדיון, והסכמתי עם הרבה דברים חכמים שאמרו לך, ובמיוחד עם דבריה של shellylove, אבל במשך כל הקריאה ניקר בי משפט אחד - את בן אדם! כעס הוא רגש כל כך אנושי! אולי קשה לי להבין את זה, כי אני לא מהשותקים (ברור, לא?

), ואולי פשוט השתיקה נראית לי כמו איזה נסיון להדחיק את הכעס, ולא כמו ביטוי אמיתי שלו, אבל אני מאד מזדהה עם החששות של אביגיל בזמן הזה, ואני חושבת שדוקא חשוב שהיא תבין שאת כועסת, שהיא תקבל דרך זה לגיטימציה גם לבטא את הרגשות שלה עצמה, ואני אישית מרגישה מאד לא בנוח כשמשתיקים אותי, ואני חושבת שהייתי נפגעת מתשובות "משתיקות" (ואגב, ענת - למרות שאני לא מהשותקים, אין לי שום יכולת לתת חיבוק בזמן שאני כועסת. רק אם אני כבר מסוגלת להפסיק לכעוס). אין לי פתרון אופרטיבי. אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך האם השתיקה היא באמת ביטוי של הכעס שלך או שהיא דרך לעשות אותו יותר "פוליטיקלי קורקט", יותר "מנומס". אם זו דרך אמיתית - אז כל מה שהציעו לך כאן לגבי תמלול והסברים לאביגיל נשמע לי נכון. אם לא - נראה לי שעדיף לבטא כעס בצורה שבה הביטוי הזה טבעי לך (בהנחה שזה לא קורה כל יום, ושהביטוי לא פוגע בסובבים אותך).

 

[mickiema]

פעם גם אני הייתי מהשותקים...

בן זוגי היה נעלב כשהייתי אומרת לו "תעזוב אותי בשקט" לאחר שהיינו רבים. אבל בעצם מה שהתכוונתי לאמר היה "אני צריכה כמה דקות של שקט עם עצמי בלי שידברו איתי". מאז ששי נולדה וקצת גדלה הבנתי שאני לא יכולה להעלות את "מסך הברזל" כשאני כועסת אפילו אם אני ממש רוצה וחיפשתי דרך להתמודד עם הצורך להירגע. אני מצאתי (וזה באמת מאד אישי) שאם אני מחבקת אותה הכעס שלי מתפוגג. כאילו החיבוק והמגע איתה מחזיר לי בשניה את ההרגשה של כמה שאני מטורפת מאהבה על הילדה הזו. זה גם עובד הפוך... כשהיא כועסת עליי החיבוק עוזר להתמודד עם תחושת ההכעס גם מצידה. אחרי חיבוק ושתי דקות של הירגעות משותפת אפשר לדבר על הסיבות לכעס בלי טונים גבוהים ובלי להיכנס לפינות הכל כך מוכרות ולמשפטים המעצבנים שכהורים אנחנו לפעמים נוהגים לאמר לילדים שלנו (משפטים שעוברים כמובן מדור לדור...)

 

[סוכריה על מקל]

אני הייתי אומרת לילד שלי

(במקרה הזה אחי הקטן שהיה באחריותי המון שעות בגילאים האלה): עכשיו אני זקוקה לשקט שלי לחצי שעה / עד שתגמר הקלטת / עד שאגמור את כוס הקפה. אח"כ אני אבוא ונהיה ביחד / נקרא סיפור / נשחק בלגו. הוא ידע יפה מאוד לא להפריע לי בזמן הזה ואף פעם לא עלה על דעתו שזה קשור אליו.