אמא שתקנית
אני גדלתי עם אמא שלא יודעת לבטא את הרגשות השליליים שלה. אהבה וחום לא היתה לה בעיה לבטא וקיבלנו בשפע. אבל כאשר הרגיזו אותה היא היתה "נעלמת" וזה היה מטריף אותי. לפעמים נעלמת פיזית מהבית ולפעמים שותקת בתוך הבית. נוכחת נפקדת. וכששאלנו אותה מה קרה היא היתה עונה 'כלום. שום דבר'. ואתה בתור ילד יודע שמשהו לא בסדר וכשההורה לא משתף אותך זה מכניס להמון לחץ. אותי בכל מקרה. עם השנים פיתחתי לי דרך להבין את המסרים הסמוים שלה וכך יצא שיש ביננו עד היום תקשורת גלויה ותקשורת סמויה. תמיד אני צריכה לפענח אותה בכל מיני שיטות כי היא לא תגיד את דעתה בגלוי. מיותר להגיד שזה גוזל ממני המון אנרגיות. למזלי, נישאתי לאדם פתוח שלא מסתיר את הרגשות שלו וכך גם המשפחה שלו. בהתחלה זה היה קשה לי אבל למדתי שזה יעיל בהרבה. להורים שלו לא נוח שנבוא - הם אומרים זאת בגלוי. עצבנתי אותו? ישר אני מקבלת על הראש. לבקשתו המפורשת, התחלתי גם לבטא את התחושות השליליות שלי כי מה שהיה קורה שפתאום אחרי כמה ימים פתאום הוא היה שומע דברים שהתרחשו בעבר ושהוא שכח מהם מזמן. מה שאני באה להגיד, שבעיני לשתוק כשכועסים זו מגבלה. נכון שזה נראה כביכול 'מעשה אצילי' כי את לא מפריעה לסביבתך או מתנפלת על אנשים. אבל כעס זה רגש לגיטימי כמו כל רגש אחר ואפשר וצריך לכעוס, רק צריך לדעת איך! מניסיון שלי כאשר לא ידעתי להוציא את הכעס שלי, הוא יצא בצורה תוקפנית. ויש הבדל בין כעס לבין תוקפנות. לדעתי גם משלמים מחיר כאשר לא כועסים ולא מבטאים את הכעס, כי למעשה את 'אוכלת את עצמך מבפנים'. הכעס קיים, את רק לא מבטאת אותו ואת זו שמשלמת את המחיר בכאבי ראש, כאבי בטן, עצירות ושאר מרעין בישין. אני חושבת שכדאי לך לנסות ללמוד לבטא את הכעס ובצורה זו גם לא תצטרכי לשתוק, דבר שמלחיץ את אביגיל. אם היא הרגיזה או הכעיסה אותך, תביעי את הכעס שלך בצורה לא תוקפנית (מה עשית, אוי ואבוי, אסור, אני כועסת עליך, אמרתי לך שאסור, ביקשתי ממך לסדר ויש כאן בלגן, זה לא בסדר וכולי). וברגע שבטאת את הכעס, גם לא יהיה לך צורך בשתיקה ושיווי המשקל יחזור מהר מאוד. כך גם אביגיל תלמד שמותר לכעוס ותלמד איך לכעוס. והכי חשוב, ברגע שאת מבטאת את הכעס שלך במילים ואומרת לה מדוע את כועסת עליה, היא לא תצטרך להתעסק במליון ניחושים למה את כועסת עליה. היא תדע בדיוק. נ.ב-למה לא לבטא בפני בעלך את הכעס שאנשים אחרים עוררו בך? זה הדבר הכי טבעי בעולם. עצבנו אותך בעבודה? תרימי אליו טלפון ותגידי לו בטונים עצבניים 'איזה עצבים, איך הרגיזו אותי, ואל תשאל, ואיזה מפגרים כאן' וכולי וכולי. אמא שלך עיצבנה אותך? הוא האדם הטבעי ביותר לשמוע על כך ולספוג את הכעס שלך. אני בטוחה שהוא מספיק חזק ומוכן לקבל את זה (ולהפך). זה הופך את הזוגיות ליותר עמוקה, כי הוא אתך לא רק ברגעים היפים שאת נחמדה וכיפית אלא גם כשאת עצבנית וכעוסה.
אני גדלתי עם אמא שלא יודעת לבטא את הרגשות השליליים שלה. אהבה וחום לא היתה לה בעיה לבטא וקיבלנו בשפע. אבל כאשר הרגיזו אותה היא היתה "נעלמת" וזה היה מטריף אותי. לפעמים נעלמת פיזית מהבית ולפעמים שותקת בתוך הבית. נוכחת נפקדת. וכששאלנו אותה מה קרה היא היתה עונה 'כלום. שום דבר'. ואתה בתור ילד יודע שמשהו לא בסדר וכשההורה לא משתף אותך זה מכניס להמון לחץ. אותי בכל מקרה. עם השנים פיתחתי לי דרך להבין את המסרים הסמוים שלה וכך יצא שיש ביננו עד היום תקשורת גלויה ותקשורת סמויה. תמיד אני צריכה לפענח אותה בכל מיני שיטות כי היא לא תגיד את דעתה בגלוי. מיותר להגיד שזה גוזל ממני המון אנרגיות. למזלי, נישאתי לאדם פתוח שלא מסתיר את הרגשות שלו וכך גם המשפחה שלו. בהתחלה זה היה קשה לי אבל למדתי שזה יעיל בהרבה. להורים שלו לא נוח שנבוא - הם אומרים זאת בגלוי. עצבנתי אותו? ישר אני מקבלת על הראש. לבקשתו המפורשת, התחלתי גם לבטא את התחושות השליליות שלי כי מה שהיה קורה שפתאום אחרי כמה ימים פתאום הוא היה שומע דברים שהתרחשו בעבר ושהוא שכח מהם מזמן. מה שאני באה להגיד, שבעיני לשתוק כשכועסים זו מגבלה. נכון שזה נראה כביכול 'מעשה אצילי' כי את לא מפריעה לסביבתך או מתנפלת על אנשים. אבל כעס זה רגש לגיטימי כמו כל רגש אחר ואפשר וצריך לכעוס, רק צריך לדעת איך! מניסיון שלי כאשר לא ידעתי להוציא את הכעס שלי, הוא יצא בצורה תוקפנית. ויש הבדל בין כעס לבין תוקפנות. לדעתי גם משלמים מחיר כאשר לא כועסים ולא מבטאים את הכעס, כי למעשה את 'אוכלת את עצמך מבפנים'. הכעס קיים, את רק לא מבטאת אותו ואת זו שמשלמת את המחיר בכאבי ראש, כאבי בטן, עצירות ושאר מרעין בישין. אני חושבת שכדאי לך לנסות ללמוד לבטא את הכעס ובצורה זו גם לא תצטרכי לשתוק, דבר שמלחיץ את אביגיל. אם היא הרגיזה או הכעיסה אותך, תביעי את הכעס שלך בצורה לא תוקפנית (מה עשית, אוי ואבוי, אסור, אני כועסת עליך, אמרתי לך שאסור, ביקשתי ממך לסדר ויש כאן בלגן, זה לא בסדר וכולי). וברגע שבטאת את הכעס, גם לא יהיה לך צורך בשתיקה ושיווי המשקל יחזור מהר מאוד. כך גם אביגיל תלמד שמותר לכעוס ותלמד איך לכעוס. והכי חשוב, ברגע שאת מבטאת את הכעס שלך במילים ואומרת לה מדוע את כועסת עליה, היא לא תצטרך להתעסק במליון ניחושים למה את כועסת עליה. היא תדע בדיוק. נ.ב-למה לא לבטא בפני בעלך את הכעס שאנשים אחרים עוררו בך? זה הדבר הכי טבעי בעולם. עצבנו אותך בעבודה? תרימי אליו טלפון ותגידי לו בטונים עצבניים 'איזה עצבים, איך הרגיזו אותי, ואל תשאל, ואיזה מפגרים כאן' וכולי וכולי. אמא שלך עיצבנה אותך? הוא האדם הטבעי ביותר לשמוע על כך ולספוג את הכעס שלך. אני בטוחה שהוא מספיק חזק ומוכן לקבל את זה (ולהפך). זה הופך את הזוגיות ליותר עמוקה, כי הוא אתך לא רק ברגעים היפים שאת נחמדה וכיפית אלא גם כשאת עצבנית וכעוסה.