אני כבר לא יודעת מה לחשוב ומה לומר
אני מעריכה מאוד את הכוונות הטובות, אבל אני באמת תוהה אם יכול להיות שאני חריגה כל כך בין הפוסט טראומתיים, ושאני היחידה שלא מסוגלת לתפקד כרגיל ובתקופות הבעייתיות יותר לא מסוגלת בכלל לבצע את רוב מה שברשימה, וגם כשהצלחתי להזיז את עצמי לעשות את המשימות היומיומיות המתוארות כאן כמו לנקות את הבית וללכת לעבודה, זה לא היה בכיוון של להקל על הפוסט טראומה אלא בדיוק ההפך.
 
אני זוכרת גם את הפעמים שניסיתי לפגוש אנשים או אפילו סתם לצאת מהבית במצבים כאלו, לרוב התוצאות היו הרסניות על גבול המסוכנות - כשנמצאים במצב שלא מסוגלים לעשות כלום חוץ מלבכות ואין ראש לשום דבר, להימצא בחברת אנשים אחרים זה לא דבר חיובי.