ישן אבל כואב
זה מכתב שנכתב לפני הרבה מאד שנים אז למה אני מוציאה אותו פתאום? כי אולי בדרך נס מי שצריך לקרא יקרא ומי שצריך לדעת ידע, מי יודע 26\9\88 שי! יום שבת. מחוגי השעון מורים על השעה 10:30 ומיד לאחר מכן מבלי להמתין ממשיכים לחוג סביב צירם ובתוך כך מרחיבים לנו את החיים. כשחושבת על זה כעת מבינה שבעצם זהו שעבוד לשמו! תלות מוחלטת בהמשך מעגלי הזמן. לפני כשעה וחצי דברתי אתך טענת שהנך עסוק. סיכמנו שנידבר בעוד כחצי שעה. הבטחתי לחכות. לא הצלחתי להישאר בבית. הרגשתי כיצד קירות חיי סוגרים עליי במעגל בטון של טרוף בלתי נלאה, אטום מריח ים ושושנה. מחשבות רוחשות כואבות לא ניתנות לחיבור והבנה. מחנק, מחנק שמתלווה אליי מזה כשבועיים, חוסר שקט, כרסום פנימי ביליתי מוסבר, מחוסר שליטה. תוצר לוואי של "הנפילה" שהייתה מנת חלקי לפני כשבועיים. לכאורה מקרה שולי, חסר משמעות, דבר פעוט אשר אילו התרחש לפני מספר חודשים לא הייתי נותנת עליו כלל את הדעת ואילו היום התקבל אחרת. אולי משום צורת הסתכלות אחרת על דברים והחיים עצמם. שינויי האיזון שבגללו אותו אירוע פעוט צבר היום משקל כבד מאד. וזה מעציב וכואב. כי אולי איפה שהוא במרחק הזמן איבדתי שליטה, איבדתי את הכלים למשול בו. למשוך בחוטים בתוכי. להניע את תוכי וחיי. אולם משהו אלי, בפנים, כבר לא נשמע לי, להגיון שלי. משהו בתוכי החליט למרוד, ולקחת לעצמו את החיים בידיו. אולם עצמאותו מפריעה לשלי, חיי מתנגשים בשלו. ואיך ניתן להסביר לו שטובתו תלויה בשלי, שהוא תלוי בי. ואולי אני בעצם תלויה בו ולא מודעת לזה? למזלי משיכה במס. חוטים עדיין מניבה את התוצאה הנכונה ומשיבה לי את השליטה, את ההחלטה על הקצב, הזמן והטון. ובעצם מי זה אני ומי הוא? האם אין אנו אחד או שמא אנו אחד כנגד השני, שרויים במלחמה סמויה מתמדת ורק כעת הכל גלוי? לא יודעת, באמת שלא. טלפנתי אלייך כשחזרתי אמרו לי שאתה במקלחת. כעת ממתינה. נותנת למחוגים להסתובב מעט כדי שאוכל שוב להתקשר אלייך ולשמוע שמא חזרת כבר. אולם בעצם מקווה כי במהלך כתיבת שורות אלה אשמע את רעש צלצול הטלפון. זה לא קורה, גם לא אחרי שנותנת בו מבט הנושא בקרבו רוגז וניסיון כושל של אדם לגרום לטלפון לצלצל ע"י מחשבה. כלום, שתיקה, רק שקט. מחזירה את הראש והמבט אל הדף. בזמן כתיבת שורות אלו בוקעים קולות צלילים בשקט מהפנט, בשקט חריץ, אולם בשקט כאילו מפחדים להפר את האיזון בחדר, איזון שהושג במאמץ וקושי רבים. אתמול נסעתי לים הרגשתי קטנה מולו וברחתי משם. בדרך הביתה חיפשתי דבר מה להיאחז בו הכל עבר מולי ברצף לא מובן, בעצם ללא שום רצף כלל, דבר לא היה במקומו הרגיל, הכל מבולבל, שום תנועה רצופה ונכונה, הכל חד קטוע לא מפה לא חלק ממני לא שייך לעולמי. מישהו מביט בי, הבחנתי בו ברגע האחרון הסתכלתי בו והא הביט בי. מנסה להבין מחכה לאות ממני ואני יושבת ברכב מתרחק מביטה פעם בו ופעם בי מחכה לאות מעצמי ופשוט נסעתי משם ברכב מתרחק. ומשאירה מאחור מבט חטוף אחד של תום. אני נ.ב. חשה כיצד קירות חיי נסדקים להם לאט. סדקים רטובים, דמעות סודקות אותם, לאט בלי שם או זהות בכאב חודר ועמוק בצורך עז להשתחרר.
זה מכתב שנכתב לפני הרבה מאד שנים אז למה אני מוציאה אותו פתאום? כי אולי בדרך נס מי שצריך לקרא יקרא ומי שצריך לדעת ידע, מי יודע 26\9\88 שי! יום שבת. מחוגי השעון מורים על השעה 10:30 ומיד לאחר מכן מבלי להמתין ממשיכים לחוג סביב צירם ובתוך כך מרחיבים לנו את החיים. כשחושבת על זה כעת מבינה שבעצם זהו שעבוד לשמו! תלות מוחלטת בהמשך מעגלי הזמן. לפני כשעה וחצי דברתי אתך טענת שהנך עסוק. סיכמנו שנידבר בעוד כחצי שעה. הבטחתי לחכות. לא הצלחתי להישאר בבית. הרגשתי כיצד קירות חיי סוגרים עליי במעגל בטון של טרוף בלתי נלאה, אטום מריח ים ושושנה. מחשבות רוחשות כואבות לא ניתנות לחיבור והבנה. מחנק, מחנק שמתלווה אליי מזה כשבועיים, חוסר שקט, כרסום פנימי ביליתי מוסבר, מחוסר שליטה. תוצר לוואי של "הנפילה" שהייתה מנת חלקי לפני כשבועיים. לכאורה מקרה שולי, חסר משמעות, דבר פעוט אשר אילו התרחש לפני מספר חודשים לא הייתי נותנת עליו כלל את הדעת ואילו היום התקבל אחרת. אולי משום צורת הסתכלות אחרת על דברים והחיים עצמם. שינויי האיזון שבגללו אותו אירוע פעוט צבר היום משקל כבד מאד. וזה מעציב וכואב. כי אולי איפה שהוא במרחק הזמן איבדתי שליטה, איבדתי את הכלים למשול בו. למשוך בחוטים בתוכי. להניע את תוכי וחיי. אולם משהו אלי, בפנים, כבר לא נשמע לי, להגיון שלי. משהו בתוכי החליט למרוד, ולקחת לעצמו את החיים בידיו. אולם עצמאותו מפריעה לשלי, חיי מתנגשים בשלו. ואיך ניתן להסביר לו שטובתו תלויה בשלי, שהוא תלוי בי. ואולי אני בעצם תלויה בו ולא מודעת לזה? למזלי משיכה במס. חוטים עדיין מניבה את התוצאה הנכונה ומשיבה לי את השליטה, את ההחלטה על הקצב, הזמן והטון. ובעצם מי זה אני ומי הוא? האם אין אנו אחד או שמא אנו אחד כנגד השני, שרויים במלחמה סמויה מתמדת ורק כעת הכל גלוי? לא יודעת, באמת שלא. טלפנתי אלייך כשחזרתי אמרו לי שאתה במקלחת. כעת ממתינה. נותנת למחוגים להסתובב מעט כדי שאוכל שוב להתקשר אלייך ולשמוע שמא חזרת כבר. אולם בעצם מקווה כי במהלך כתיבת שורות אלה אשמע את רעש צלצול הטלפון. זה לא קורה, גם לא אחרי שנותנת בו מבט הנושא בקרבו רוגז וניסיון כושל של אדם לגרום לטלפון לצלצל ע"י מחשבה. כלום, שתיקה, רק שקט. מחזירה את הראש והמבט אל הדף. בזמן כתיבת שורות אלו בוקעים קולות צלילים בשקט מהפנט, בשקט חריץ, אולם בשקט כאילו מפחדים להפר את האיזון בחדר, איזון שהושג במאמץ וקושי רבים. אתמול נסעתי לים הרגשתי קטנה מולו וברחתי משם. בדרך הביתה חיפשתי דבר מה להיאחז בו הכל עבר מולי ברצף לא מובן, בעצם ללא שום רצף כלל, דבר לא היה במקומו הרגיל, הכל מבולבל, שום תנועה רצופה ונכונה, הכל חד קטוע לא מפה לא חלק ממני לא שייך לעולמי. מישהו מביט בי, הבחנתי בו ברגע האחרון הסתכלתי בו והא הביט בי. מנסה להבין מחכה לאות ממני ואני יושבת ברכב מתרחק מביטה פעם בו ופעם בי מחכה לאות מעצמי ופשוט נסעתי משם ברכב מתרחק. ומשאירה מאחור מבט חטוף אחד של תום. אני נ.ב. חשה כיצד קירות חיי נסדקים להם לאט. סדקים רטובים, דמעות סודקות אותם, לאט בלי שם או זהות בכאב חודר ועמוק בצורך עז להשתחרר.
