יצא התלמוד מהקשרו
יצא לי פעם לשוחח עם איזה פוליטיקאי על עניני עיתונות ותקשורת, הוא ניסה לתאר לי איך קורה שהוא קם בבוקר לאור כותרות גדולות אודותיו, כאלה שקשורות למה שהוא אמר או לא אמר ערב קודם לכן. וכך הוא מספר: אני אמש השתתפתי באיזה בת מצוה של סגן העוזר של תת משנה למנכ"ל הלשכה שלי (אתם כבר בעצמכם מבינים איזה משמעות יש לאירוע), במהלכה זרקתי איזה משפט סתמי ולקוני מבלי שהתכוונתי לכלום, שניה לאחמ"כ כבר לא זכרתי שאמרתי בכלל משהו. לרוע מזלי האירוע הוקלט, היה מי שחיפש אולי לטובתי ליצור איזשהו כותרת בעיתון, הלך והוציא את המילים החוצה. התקשורת כהרגלה עטה על המשפט כמוצא שלל רב, הדברים החלו להיות משודרים בשבעים פנים, כל שדר נתן למשפט פירוש אחר, כל פרשן ראה בדברים משמעות שונה, הפובליציסטים כבר ידעו למרוח עמודים מלאים בסופ"ש, והחגיגה שלא נולדה התגלגלה במלוא עוזה, עד כשבוע לאחר אותו אירוע החיזורים אחרי אותו פוליטקאי לא הפסיקו, עד שהגיע איזה פיגוע קטן וקטע את הקירקס. ולענינינו, במה דברים אמורים? היה (או היו) מי שכתב וחיבר את התורה. הוא רצה לייצר דת, לדמות לתורה דימוי רשמי וחשוב. בחכמה הוא ניסח את הטקסט, במשחקי לשון הוא יצר דרמה, עם הרבה אינטואיציה הוא קבע חוקים ומצוות. יכול להיות שהוא התכוין לזה ברצינות, הוא בטח דימיין השראה אלוהית, ההארה נבואית, בליל של קבלות ומסורות התקבצו לפניו, פסיפס של אמונות מיתולוגיות נערמו על שולחנו, הוא הרכיב את הפזל מתוך רצון לייצר ולגבש כמין כת שיסגדו לאלוהים ויעבדו אותו על פי אותו פולחן כמו שהוא הטוה. כוונתו היתה אחת, ואותה הוא חרט באותיות על גבי כתבים. הוא רצה שלחיבור שלו תהיה מסורת, שהשושלת המפוארת לא תיפסק. אך בודאי הוא לא שיער בנפשו כי לאחר שלשת אלפים שנה הוא ימצא ספרים עבי כרס בדמות התלמוד בבלי והירושלמי דנים ומעוותים את דבריו, משנים מכוונותיו, גורעים ומוסיפים מהטקס המקראי שאותו הוא הוריש לדורות. הוא בודאי צוחק ודומע גם יחד כשהוא רואה את התנאים והאמוראים מתכסחים ביניהם, הוא מתמוגג מנחת כשהוא רואה את הרבנים ממלאים את כרסם בש"ס וכמו פובליציסטים שנונים מחברים ספרים עבי כרס כדי לפרשן ולטחון את מה שהוא בכלל אמר או לא אמר ציוה גזר המליץ או סתם לא התכוין, הוא בטח מתבדח כשהוא רואה את העלמים הצעירים חובשים את ספסלי הישיבות וטוחנים מבוקר עד ערב את פירושי הפירושים של התלמוד, את בחורי החמד מוסרים חבורות ברוב עם, ואת האברכים המסולאים מפז מחברים ספרים מקושטים בפז רב. אכן, רחבה מיני ארץ ועמוקה מיני ים. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת!
יצא לי פעם לשוחח עם איזה פוליטיקאי על עניני עיתונות ותקשורת, הוא ניסה לתאר לי איך קורה שהוא קם בבוקר לאור כותרות גדולות אודותיו, כאלה שקשורות למה שהוא אמר או לא אמר ערב קודם לכן. וכך הוא מספר: אני אמש השתתפתי באיזה בת מצוה של סגן העוזר של תת משנה למנכ"ל הלשכה שלי (אתם כבר בעצמכם מבינים איזה משמעות יש לאירוע), במהלכה זרקתי איזה משפט סתמי ולקוני מבלי שהתכוונתי לכלום, שניה לאחמ"כ כבר לא זכרתי שאמרתי בכלל משהו. לרוע מזלי האירוע הוקלט, היה מי שחיפש אולי לטובתי ליצור איזשהו כותרת בעיתון, הלך והוציא את המילים החוצה. התקשורת כהרגלה עטה על המשפט כמוצא שלל רב, הדברים החלו להיות משודרים בשבעים פנים, כל שדר נתן למשפט פירוש אחר, כל פרשן ראה בדברים משמעות שונה, הפובליציסטים כבר ידעו למרוח עמודים מלאים בסופ"ש, והחגיגה שלא נולדה התגלגלה במלוא עוזה, עד כשבוע לאחר אותו אירוע החיזורים אחרי אותו פוליטקאי לא הפסיקו, עד שהגיע איזה פיגוע קטן וקטע את הקירקס. ולענינינו, במה דברים אמורים? היה (או היו) מי שכתב וחיבר את התורה. הוא רצה לייצר דת, לדמות לתורה דימוי רשמי וחשוב. בחכמה הוא ניסח את הטקסט, במשחקי לשון הוא יצר דרמה, עם הרבה אינטואיציה הוא קבע חוקים ומצוות. יכול להיות שהוא התכוין לזה ברצינות, הוא בטח דימיין השראה אלוהית, ההארה נבואית, בליל של קבלות ומסורות התקבצו לפניו, פסיפס של אמונות מיתולוגיות נערמו על שולחנו, הוא הרכיב את הפזל מתוך רצון לייצר ולגבש כמין כת שיסגדו לאלוהים ויעבדו אותו על פי אותו פולחן כמו שהוא הטוה. כוונתו היתה אחת, ואותה הוא חרט באותיות על גבי כתבים. הוא רצה שלחיבור שלו תהיה מסורת, שהשושלת המפוארת לא תיפסק. אך בודאי הוא לא שיער בנפשו כי לאחר שלשת אלפים שנה הוא ימצא ספרים עבי כרס בדמות התלמוד בבלי והירושלמי דנים ומעוותים את דבריו, משנים מכוונותיו, גורעים ומוסיפים מהטקס המקראי שאותו הוא הוריש לדורות. הוא בודאי צוחק ודומע גם יחד כשהוא רואה את התנאים והאמוראים מתכסחים ביניהם, הוא מתמוגג מנחת כשהוא רואה את הרבנים ממלאים את כרסם בש"ס וכמו פובליציסטים שנונים מחברים ספרים עבי כרס כדי לפרשן ולטחון את מה שהוא בכלל אמר או לא אמר ציוה גזר המליץ או סתם לא התכוין, הוא בטח מתבדח כשהוא רואה את העלמים הצעירים חובשים את ספסלי הישיבות וטוחנים מבוקר עד ערב את פירושי הפירושים של התלמוד, את בחורי החמד מוסרים חבורות ברוב עם, ואת האברכים המסולאים מפז מחברים ספרים מקושטים בפז רב. אכן, רחבה מיני ארץ ועמוקה מיני ים. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת!
