מה גם שאין חומר טוב ללימוד עברית
כמו ביפנית. רוב חומר הלימוד מנסה ללמד שפה שמעולם לא דיברו ולעולם לא ידברו - לא בארץ ולא בשום מקום אחר בעולם. או שאולי בשנות החמישים באמת אמרו פעם לחנווני (לא המוכר במכולת!) או לזבנית במרכול (לא הקופאית בסופרמרקט) "הב לי במתוטא שתי כיכרות לחם ומעט קמח למען אוכל להכין אפיפיות לבני משפחתי." אני אתעתק את זה, ואני מקווה שאני לא טועה: Hav Li Bimtuta Shtei Kikrot Lechem Um'at Kemach Lema'an Uchal Le'achin Afifiyot Livnei Mishpachti. גם אם מישהו באמת ינסה לבטא את זה לא ישמע ככה. אני כמובן קצת מגזים, אבל למה כל-כך כואב ללמד אנשים איך מדברים באמת? אם נשאיר את הנימוס (ובדרך כלל לא עושים את זה) "תביא לי בקשה שני לחם וקצת קמח, ככה מספיק שאני יוכל להכין עוגיות לילדים" ובתעתיק (כמובן שיכולים להיות הרבה גוונים של הגיה): Tavi Li Vaksha Shnei Lechem Vektsat Kemach Kacha Maspik Shani Yuchal Lachin Ugiyot Layladim. למה היפנים לא מתביישים ללמד את הזרים שפה מדוברת (חוץ מקללות אולי) ואנחנו כן (חוץ מקללות אולי
)? למה לא מסבירים באולפן שכבר מזמן אף אחד לא באמת אומר "אתן תאכלנה"? כל דקדוק יפני טוב יסביר לך בשמחה שצורות מסויימות (כמו צורת mai למשל) נחשבות ארכאיות והן כמעט ולא בשימוש בשפה יומיומית. הם גם ילמדו, למשל, שכמעט תמיד מקצרים de wanai (בדיבור לא רשמי כמובן - בדיבור רשמי זה ממילא dewa arimasen) ל-janai. למה אצלנו לא מסבירים שמקצרים את הצירוף "את ה..." ל"ת", כמו במשפט "תביא רגע תבקבוק"... הלוואי והיינו מתייחסים לשפה שלנו (על כל רבדיה), באותו הכבוד שהיפנים מתייחסים לשפה שלהם - אז אולי היה גם יותר קל ללמד אותה. מזלנו שהישראלים רגילים כל-כך למהגרים, שאין להם בעיה לדבר עם אנשים שמתקשים עם השפה, וכך האנשים הצעירים שמגיעים לארץ מצליחים ללמוד את השפה טוב.