מוות אלים הוא טרגדיה גם לקהילה
וגם למשפחת המנוח. אני מסכימה בעניין זה עם כנרת, שאמנם אינני שותפה נלהבת להמלצתה לפתור את האלימות בעזרת מדיטציה טרנסנדנטלית - אולם שותפה לעמדתה כי רצח מוביל לרצח ואלימות מובילה לאלימות. כפי שציינתי כאן - על כולנו להרכין ראש בפני הילדים שאבדו אבא ובפני המשפחה הקרובה בכלל. אין קשר בין המרחב הציבורי המאוד הטרוגני בהתייחסותו, למרחב האישי, הטראגי, העצוב, בו נלקח מהם אבא (שהיה כנראה אב מאוד מסור) ובן זוג. אני מציעה שכולנו, כפי שציינה גם תמי, נזכור זאת וננחם את הראויים לנחמה. נראה לי שהתגובות כאן בפורום - של הגולשים הקבועים כמו גם אלו שהגיעו מההפניה מעמוד הבית - מאוד אנושיות ומאוד דומות לתגובות בתקשורת בכלל. הן כוללות את האמפטיה למשפחה ולקרובים (שמעתי אמפטיה ראיון מאוד רגיש עם עורך הדין שלו, שנפרד ממנו חצי שעה לפני הפיצוץ), חשש מהעומד לקרות, ביקורת, וטווח רחב של התייחסויות רגשיות, ערכיות, פרשניות ואחרות. יש בהחלט התייחסות בתקשורת גם לקושי המובנה של החיים לצד מי שמדי פעם מנסים להתנכל לו, באופן שמסכן גם את השכנים. אני מניחה שאיש לא מעוניין שזה יקרה, כולל אלפרון עצמו שלדעתי ועל פי מעט הפעמים שצפיתי בו (בעיקר בביקוריו בישיבות מועצה שגם אני ביקרתי בהן) - גילה אכפתיות אישית לסביבה בה הוא חי. ובלי קשר לכך, גבריאל, אני ממליצה לך בחום, כחוק חיים, להיזהר בטוהר ובדיוקה של המילה. לכתוב פרשנות שלך כאילו היתה משהו שנכתב כאן, זהו עוול לנרצח, למשפחתו, לגולשים, לכולם.